דעת מרדכי א קעה

כה"מ ליכא, אכן דעת הב"ח אינו כן, אלא דיש. חלוק בין עשבים לבין אילנות, דעשבים בכ"מ שגדלים יש בהם משום כבוד המתים בכל ביה"ק, אפילו אינם על הקברים עצמם, אבל פירות אילנות דוקא אם הם על הקברים עצמם, או בספק קבר נמי אסור משום כבוד המתים, אבל אם ודאי אינם על הקברים עצמם, אין בפירות אילנות משום כבוד המתים ובכל ענין מותר

והנה אם נחליט דאין בנידון דידן בקציצת האילנות איסור אחר זולת האיסור דכבוד המתים שהוא רק מדרבנן, וא"כ בודאי ראוי לסמוך על הכרעת הרמ"א בזה דלצורך ביה"ק מותר, ורק ראוי לדעת מה הוא נקרא לצורך בית הקברות, דכל שהוא לצורך תקון גדר, שלא תבוא שמה רגל בהמה וחיה רעה, או לצורך תכריכי מתים עניים, או אפילו לשומר בית הקברות. ששומרו מרעית בהמות, וכל שאר תקלה ובזיון שיוכל לבוא בלי שמירה והשגחה הכל נקרא לצורך. ביה"ק ואין להביא ראיה מדברי הב"ח הנ"ל שקרא תגר על מה שנהגו הגבאים ליתן מחיר פירות האילנות לנכרי השומר את ביה"ק, אם האילנות נטועים על הקברים גופייהו, או אפילו לספק קבר, דהא הב"ח לא הזכיר כלל ההיתר דלצורך הקברות מותר, אבל להרמ"א שמביא היתר היכי דהוא לצורך הקברות אפילו היכי דנטועים וזרועים על הקברים עצמן, לכאורה נראה פשוט דגם אם נתן לשומר ביה"ק הוא נמי לצורך ביה"ק ואין מקום לחלק בין נידון התה"ד שהובא בב"י בשר שרוצה לרעות סוסיו על ביה"ק, לבין שומר ביה"ק, אך צריך עיון על הב"ח הלא ראה דברי התה"ד שהביא הב"י איך לא הרגיש שהוא סתירה לדבריו וצ"ע

אכן יש להעיר דיש בזה גם חששא של איסור דאורייתא, עפ"ד הרמ"א לעיל (סי' שס"ד) וז"ל המחבר שם. קבר של בנין אסור בהנאה, אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר, וכתב הרמ"א ע"ז וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה טור בשם הר"ר ישעיה, ויש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה, ויש חולקים ומתירים עכ"ל והנה לפי שיטת הר"י הנ"ל יש על האילנות ספק איסור דאורייתא, שמא נטועים המה על הקברים גופא, הוא על העפר העליון שמכסין בו הקבר דדין תלוש יש לו, או אפילו אם נקיל בזה ונאמר דבודאי נטועים המה מן הצד, לא על הקבר, כדברי הב"ח הנ"ל מכ"מ יש חששא שמא יונקים המה מעפר האסור, אחרי שהר"י הנ"ל אינו יחיד בשיטתו אלא גם הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין סובר כותיה, וכמו שיובא דבריו בסמוך, ודלא כתשובת מוהר"י ענזיל שכתב דהר"י יחיד הוא בדעתו

וראיתי בח"ס (חיו"ד סי' שכ"ז) הובא גם בפ"ת כאן, וז"ל שלישית נדון מכירת העשבים הנה (ריש סי' שס"ד) מייתי רמ"א שתי דעות בקרקע תלושה ולבסוף נתחברה אי אסורה בהנאה אי לא, ובריש (שס"ח) כתב שאין בעשבים ופירות אילנות כי אם משום כבוד המתים, ונ"מ דמותר לצורך רפואה או שאר מצוה, אינו מדויק דאינו מותר לשום מצוה רק לצורך ביה"ק או לצורך קבורת מתים וכנ"ל ממקורים הנ"ל ונלע''ד דה"ה במקום שהחיים כולם יודעים שכך מנהגם וידעו במיתתם כי כך הוא ומוחלים על כבודם הנ"ל דמותר אם אין כאן איסור הנאה אלא משום כבוד המתים ולכאורה משמע דרמ"א בסימן (שס"ח) אזיל לשיטת המתירים בסימן (שס"ד) בתלוש ולבסוף חברו דאלת"ה העשבים אסורים מדינא, וע"כ דהרמ"א סתם כהיש מתירים בסימן (שס"ד): אבל לבבי לא כן מדמה ומאז כתבתי בגליון שו"ע שלי וז"ל אפילו לדעת היש אוסרים שבסימן (שס"ד) מכ"מ לא נמסרו הכשבים הגדלים על הקרקע שנתלשה ולבסוף נתחברה ומגדלת עשבים, דהרי לא אתי איסורא אלא מעגלה ערופה דכתיב ביה כפרה כקדשים, ובקדשי מזבח אין מעילה מה"ת בגדולים כמבואר בתמורה (י''א סע"ב) דביצי תורין לא נהנין ולא מועילין וכן הוא ברמב"ם (פ"ג מעילה הי"ב) ואפילו בחדשי בה"ב לא ברירא: איסורא מדאורייתא בגידוליהן עמש"כ התויו"ט (פ"ג דמעילה: מ"ו) סוד"ה ר"ש אומר ע"ש מיהו הר"ן שאוסר העשבים: משום איסור הנאה (הוא לדעת הב"י, אבל לדעת הב"ח גם הר"ן ס"ל דאינו אלא מדרבנן משום כבוד המתים וכנ"ל) ס"ל דיש איסור דאורייתא בגידוליהן, מכ"מ הרמ"א לא פסק כן נמצא להר"ן אסורים העשבים לצורך מצוה ורפואה ולדידן מותרים ולכך נוהגים בני ח"ק למכר העשבים לצורך מתים ותכריכיהם או לגוי שומר הקברות או לצורך רפואות חולים ועניים ומנהג ישראל תורה ואין להרהר עכ"ל הח"ס

והנה לפי דבריו אף בקציצת אילנות יש להתיר לצורך ביה"ק. או קבורת המתים אף שגדלים על הקברים עצמן: דאע"פ דאינו שייך כאן לומר התירא דידיה דהחיים יודעים שימותו ומוחלים על כך, דז"א שייך אלא בדבר הרגיל והוה כמו תלישת העשבים שגדלים בכל שנה ושנה, משא"כ קציצת אילנות שאין דרכן בכך, ואדרבא הם נוי לבית הקברות, וגם פ"ק זוהי הפעם הראשונה מיום שנוסדה העיר שנתעוררה השאלה, אך מכ"מ כיון דאין בזה משום לתא דאורייתא לדבריו, רק איסור דרבנן משום כבוד המתים, וכל שאיסורו רק משום כה"מ מותר לצורך בית הקברות או לצורך מתים

אבל באמת עיקר ישובו שמישב השמטת רמ"א דעת הר"י (סימן שס"ח) לענין גדולי קברים משום דהלמוד הוא מעגלה ערופה וכנ"ל תמוה הוא בעיני, דהיכן מצא דנלמד מעגלה ערופה דאע"פ דבסנהדרין (מ"ז ע"ב) במעשה דהוי שקלי עפרא מקברא דרב אתו אמרו ליה לשמואל פירש"י שם וז"ל משום דמת וכל הנך הנקברין עמו ילפינן שם שם מע"ע, זה אינו רק לפי ההו"א טרם הביא שמואל הדרשה דוישלך עפרה על קבר בני העם, אבל אחר שהביא שמואל הדרשה דוישלך עפרה על קבר בני העם דהוקשו זה לזה וילפינן משם דקבר במחובר לא מיתסר, כמו שאינו נתפס מחובר באיסור ע"ז ה"ה דילפינן משם גם לאסור תלוש בקבר מתלוש דע"ז, וכמו בע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ה"ה בקבר ורק מת גופא ילפינן מעגלה טרופה כדאיתא בע"ז (כט ע"ב) והובא גם בתוספות (סנהדרין מ"ח ע"א) ד"ה חוששין, ובתכריכי המת מחלוקת אביי ורבא הוא, דאביי יליף מע"ע ומשו"ה אוסר גם בהזמנה כאורג בגד למת, ורבא יליף שם שם מע"ז ובהזמנה לא מיתסרא, אבל קבר כו"ע מודי דילפינן מהקישא דע"ז, וכן משמע מלשון רש"י שם בסמוך ד"ה בקבר בנין שכתב וז"ל שבנאו למעלה מן הקרקע, דכותיה בע"ז בית שבנאו בתחלה לע"ז אסור, דתלוש ולבסוף חברו בע"ז הוי תלוש וקבר נמי איתקש לע"ז עכ"ל, והרי דמסיים רש"י דאיסורא של קבר מטעם דאיתקש לע"ז וכן מצאתי בחידושי רמ"ה לסנהדרין שכתב כדברינו וז"ל אמרו ליה לשמואל משום דמת וכל הנקברין עמו אסורין בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה (ממש כלשון רש"י), אמר להו יאות עבדין. דכתיב וישלך עפרה על קבר בני העם, מקיש קבר בני העם לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסרא, דכתיב על ההרים אלהיהם, ולא ההרים אלהיהם אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר, ומסתברא לן דמהאי קרא ילפינן למיסר תשמישי המת בתלוש וה"ק קרא וישלך את עפרה על קבר בני העם, כלומר לדבר שאסור בהנאה כמהו וכיון דאקשינהו להדדי ש"מ דמחובר לא מיתסר, וההיא דילפינן לקמן שם שם מעגלה ערופה, ומע''ז לענין הזמנה בעלמא קגמרינן עכ"ל, והרי ממש כשכתבתי, וכן מבואר במקומו באור זרוע. הגדול (הלכות אבלות סי' תס"ג) וז"ל החוצב קבר. של בנין וכו'. אבל קבר מחובר לקרקע אפילו הטילו בו מת או נפל מותר בהנאה כההוא דקבריה דרב הווי שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, פי' חמה האיחזתו מדי יום יום ונועלין מעפר קבריה דרב ומשקין לו וניצל, אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה על קבר בני העם, מקיש קברים של בני העם