דעת מרדכי א קעג

וא"כ י"ל דבאמת קדוש החצי רק דגיזה ועבודה אינו אסור כשקדוש חצי, ובתמורה (דף י"א) מבואר דפשיט ליה מהא דמותר בגיזה ועבודה למקדיש אבר, ומשני התם לא נחתא ליה קדושה כלל ולהך גירסא מוכרח כהתוס' דלהמסקנא לא חלה קדושה כלל, אמנם באמת בשמ"ק שם מבואר דהפירוש דלא נחתא ליה קדושה כלל היינו בכולי בהמה, הכא נחתא ליה בכולה בהמה היינו דבהקדיש רגל אינה יוצאה מידי מזבח כמו במקדיש תמימין לבה"ב דמבואר אצלי לשיטת הר"מ ורש"י דהוא דין תורה והיינו דקדושה הכל, רק דמחוסר הקרבת הבעלים, שבכל הקדש מלבד מה שע"י פיו נתקדש, הקדשתו הוא הקרבתו והזמנתו לקרבן דזה ילפינן מויקריב את קרבנו בת"כ שיקריבנו תחלה

ולזה מובן בבכור איך הוא מצוה להקדישו ואיך שייך קדושה על קדושה ומה מוסיף בה, ולפמש"כ הקדשתו הוא הקרבתו והזמנתו ולכתחלה בעי גבי בכור הקרבה רק דאם לא הקריבו דין הוא בבכור שקדוש ונקרב בלא זה, אבל במקדיש תמימין לבה"ב ובמקדיש רגל דשניהם ילפינן מחד קרא כמבואר בר"מ דלמד הך דתמימין ג"כ מקרא דאשר יתן בשניהם יש קדושה אך דמחוסר הקרבה דהוא לא הקדישו כי אם לבה"ב ודוקא בהקדיש דמיו למזבח הוי הקרבה כיון דהקריב את דמיו והא דדמיו מותרין הוא כיון שלא הקריב עודנה יוכל למסור הקדושה לאחר והאחר יקריבנה דרק אחר שהקריב אינו יכול למסור לאחר ובעד זכות הקרבה יכול לקבל הכסף ולזה אסורה בגיזה ועבודה כיון שקדושה אף שמחוסר הקרבה, אבל בשותפות עכו"ם נהי דחציה קדושה מ"מ חציה השניה אינה קדושה כלל דהא אינה ראויה למזבח, וזהו שאמור ללישנא אחרינא, (תמורה י"א) התם בידו להקדישו היינו שבשביל זה שראייה כמו בתמימין לב"ה רק דמחוסר הקרבה ובידו להקריבה אבל בלא זה אינו מובן מה זה תועלת מה שבידו הכי בשביל זה נוכל לחייבו עתה

ועי' בר"מ (הלכות מעילה פ"א הי"ג) כשהביא דין זה, כתב כשהקדיש אבר אחד בין לבה"ב בין למזבח הרי זה ספק אם אסור בגיזה ועבודה בכולה והוא לכאורה תמוה דאמאי הוסיף כאן בה"ב וסיים נמי לפיכך אין לוקין עליה הרי בבה"ב לעולם אין לוקין, ולפמש"כ דחציה אסור מה"ת אף שמחוסר הקרבה כיון דמ"מ קדושה א"כ ה"ה בבה"ב ג"כ לוקה ולזה בשום דוכתי לא הביא דהוא ספק רק דכיון דהביא הספק מרגל כתב דזה הספק עצמו בבה"ב דהוא הכל אחד והוא נכון מאד. ויש לי בזה דברים הרבה בשיטת הר"מ בדינא דפשטה קדושה בכולה ע"פ הדברים האלה ואכמ"ל

וכן מצאתי בהשמטות בשמ"ק שכתב בהדיא דגם לר"י קדוש בשותפות לאסרו עד שישחט והם נפלאים ע"כ ס"ל כשיטת הר"מ ז"ל ובהא דנותן דמיו ע"כ כפירוש רגמ"ה

וכן נראה לי ראיה לזה מהא דאמרינן (דף ג') ע"ב אתאי לקמיה דרבא אמר לה לית דחש להא דר"י דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה ואם נימא דרק נותן לכהן מה לנו אם ניחוש דלנתינה גם מספק פטור אע"כ דאסור עד שישחוט וכנ"ל והמסקנא דבולד מקום הוא להסתפק בששייר העור ויש לי עוד דברים בזה ומפני שהארכתי הרבה נאלץ אנכי לקצר סימן עב נשאלתי, כאשר אנשים רעים הדרים בכפרים הסמוכים לעירנו סלאנס גונבים את האלנות מביה"ק הישן וכורתים אותם לעצמם אם מותר לקוץ אותם ולמכרם לעניים מפני דוחק העצים בשנה הזאת. ענף א

תשובה כתב הטור (סימן שסח) וז"ל ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין מרעין בהן בהמות ואין מוליכין בהן אמת המים ולא יטייל בהן לקפדריא ולא ילקט בהן עשבים ואם לקט או שצריך ללקטן לצורך בית הקברות (פי' לקבור שם, פרישה) שורפן עכ"ל והוא גמרא ערוכה במגילה (כט ע"א) וכתב הבית יוסף שם הטעם דאין עושין כל הדברים הללו מפרש בגמי דהוא מפני כבודם מתים. ומובן מאליו דהוא רק מדרבנן וכשכתב הב"ח המובא בסמוך: והטעם דאין מלקטין בהן עשבים כתב הב"י בשם הר"ן דהוי משום שאסורין בהנאה, וצריך לומר לדעתו דבקבר בנין איירי, דאי בקרקע עולם מותר בהנאה, כמו שמבואר בסימן (שס"ד), ומובן מאליו דלדעת הב"י בשיטת הר"ן הוא איסור דאורייתא, ואפילו לצורך רפואה אסור, והב"ח הקשה ע"ז דבקבר בנין שפירושו שבנה בנין למעלה מן הקבר ונתן בתוכו המת לא שייך לומר לא ילקט בהן עשבים, דאין עשבים גדלים על הבנין, אם לא דדעת הב"י דהר"ן ס"ל כהר"ר ישעיה ולעפר שמכסין בו המת בקבר קריה ליה קבר בנין, לפי שדינן כקבר של בנין, ואין לשון ב"י משמע כן אכן דעת הב"ת שם בכונת הר"ן דרק אסורין בהנאה מדרבנן קאמר מפני כבודם של מתים, ולאו דוקא העשבים הגדלים על הקברים, אלא אפילו הגדלים בכל המקום שהוקצה לביה"ק, אף במקום שעדיין לא חפרו שם קברים נמי איכא איסור דרבנן מפני כבודם של מתים, וכן מפרש הב"ח שם לשיטת הרמב"ם (הלכות אבילות פי"ד) שכתב וז"ל בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש עכ"ל הר"מ, ובכ"מ הקשה דלמה השמיע הך דאין מרעין בהן בהמות ועוד דכתב בסתם אסורין בהנאה ואח"כ חלק בין קבר בנין לקרקע עולם, ומתרץ הב"ח דמש"כ כאן בית הקברות אסור בהנאה אין פירושו מדאורייתא, רק מדרבנן משום כבוד המתים, ולאו דוקא על הקברים עצמם, אלא אפילו בקרקע שלא חפרו כלל אסור בהנאה דאית ביה קלות ראש מפני כבוד המתים, וס"ל הא דת"ר אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה לאו תני והדר מפרש מאי היא קלות ראש, רק מילי מילי קתני, אין נוהגין בהן קלות ראש, זהו שאין אוכלין ושותין בהן וכדמפרש בברייתא אחריתי לענין בית הכנסת (שם דף כ"ח) וכל הדברים הנאמר שם כולל תנא דברייתא דידן במה דתני אין נוהגין בהן קלות ראש, והדר תני אין מרעין בהן בהמות ע"ש (ובעיקר ישובו לשיטת הרמב"ם נתכוין לדברי הש"ג פרק נגמר הדין, אלא שהש"ג חלק שם בין בית הקברות המוקצים לרבים ובין ביה"ק ליחיד. ובב"ח לא נזכר חלוק זה)

אכן דעת הסמ"ג הובא בב"י שם, לא כן הוא, וז"ל אין מלקטין בהם עשבים מפני כבוד המתים, כתב מורי דוקא כשהן על הקברים עצמן עכ"ל, ובד"מ כתב שם ע"ז וז"ל לא משמע כן לעיל דמתיר דוקא אילנות בכה"ג (ר"ל כשאינם על הקברים עצמן) משמע הא עשבים בכל ענין אסור, ולשון הב"ח אינו מדויק בזה שכתב שם אחרי הביאו שם דעת הר"ן הנ"ל שכתב דמשו"ה שורפן דאסורין בהנאה והחליט דכונתו דהאי בהנאה מדרבנן קאמר וכנ"ל, וכתב שם ע"ז וז"ל ואע"פ שיש לפרש דאיסורא דאורייתא קאמר הר"ן וכדעת הר"י הובא לעיל בסימן (שס"ד) דהעפר שמכסין בו המת בקבר אסור מדאורייתא וא"כ העשבים שגדלו על הקבר נמי אסורין מדאורייתא ועל אותן עשבים קאמר דשורפן במקומן דאסור בהנאה מדאורייתא, וכן פירש בסמ"ג הלכות אבילות בשם מורו, לע"ד ניחא טפי לפרש לשון הר"ן בסתמא, דמיירי בכל בית הקברות, ואסור בהנאה מדרבנן קאמר ע"ש ומשמע לכאורה דגם הסמ"ג פירש דאסור בהנאה מדאורייתא ובאמת הלא מפורש בב"י דהסמ"ג רק מפני כבוד המתים קאמר והוא