דעת מרדכי א טז

משום פסול קטן אז גם בדיעבד הקרבן פסול, אכן קושיתנו מטעם מתעסק משוטה בודאי תמורה

ולכאורה אמרתי לחדש דפסול מתעסק אינו אלא בזביחה ולא בשאר עבודות דהרי מתעסק ילפינן מושחט את בן הבקר ומלרצונכם תזבחו דאיירי בזביחה דוקא ולא בשאר עבודות, דאין לומר דנילף במ"מ מזביחה, דאיכא למיפרך מה לזביחה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח כדפרכינן בזבחים (דף ד'), וא"כ שפיר נקט המשנה חרש ושוטה בין המומין הפוסלין בכהנים, דאילו מטעם מתעסק היו פסולים רק בזביחה בלבד, אבל השתא המה פסולים אף בשאר עבודות

אך לישנא דהש"ס דמתעסק פסול בקדשים משמע דבכל עבודות קאמר, ואע"פ שהמקרא לא נאמר רק בזביחה י"ל כמו דקאמר הש"ס בזבחים (ז') דבפסח דפסול שלא לשמו לגמרי, ולא כמו בשאר קרבנות דכשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה, דאע"ג דאין לנו מקרא ע"ז אלא בזביחה מן ואמרתם זבח פסח, מ"מ גם שאר עבודות ילפינן מינה, משום דכיון דגלי גלי, והכונה, דכמו דבשאר קרבנות לענין דין שלא לשמה שוי כלם להדדי דכשר ולא עלו בעלים לשם חובה, א"כ בפסח דגלי קרא בזביחה דשלא לשמו פסול לגמרי, נמי אמרינן דשוי כלהו עבודות להדדי, ואפי' לרב אשי דס"ל. דהואיל וגלי גלי לא אמרינן ויליף דבפסח פסול גם בכל עבודות שלא לשמה מזאת התורה לעולה וכו' ע"ש, י"ל דשא"ה דרק בפסח גלי ולא בשאר קרבנות ופסח יצא מן הכלל להכי ס"ל דאמרינן דאין לך בו מה שגלי ולא בשאר עבודות דבשאר עבודות אית לן להשוותו לשאר קרבנות, אבל הכא דפסול מתעסק הוא בכל הקרבנות דגרע משלא לשמו, דשלא לשמו בכל הקרבנות כשר ומתעסק פסול, שפיר אית לן לומר גם לר"א כיון דגלי גלי, וכמו בכל דיני הקרבנות אין מחלקין בין שחיטה לשאר עבודות, כמו כן בפסול מתעסק אין חלוק בין שחיטה לשאר עבודות והדרה הקושיא לדוכתא

והנה אם נחלק ונאמר עבודות הקרבנות כמו קבלה וזריקה שמיוחדות דוקא לקרבנות ואינן נוהגות בחולין כלל, ח"כ המעשה מוכיח עליו שעושה לשם קרבן ודומה לגט שכתבו התוס' *) דמהני אפי' בשוטה שגדול עע"ג ואינו דומה לחליצה וא"כ אלמלא לא היו חו"ש פסולין משום שאינו שוה בזרעו של אהרן הוו כשרים מצד לשמה באלו עבודות כמו זריקה וקבלה, אך גם זה דוחק הרי גם בחליצה המעשה מוכיח שהוא ענין חליצה ומ"מ כיון שהכונה להיתרה אינה מוכחת מהמעשה אינו מהני, כמו כן בעבודת הקרבנות אע"פ שהמעשה מוכיח שהוא ענין קרבן אבל אינו עוד מוכיח הלשמה וכדומה

והנה מכבר הוכחתי מהר"מ (הלכות ביאת המקדש פ"ח הע"ז) וז"ל ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הן החרש השוטה והנכפה אפילו לימים רבים, מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים עכ"ל, ומדמצרף הר"מ שוטה עם נכפה ביחד משמע דחדא דינא להם, דבשוטה נמי דבעתים חלים ועתים שוטה נמי פסול אפי' בשעת חלימתו מטעם מום א"כ בשעת חלימתו אין חסרון מצד כונה ואיצטריך לפוסלו מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן. אך באמת מדקדוק לשון המשנה אינו משמע כן דבנכפה המוזכר (פ"ז מ"ה) מבאר המשנה אפילו אחת לימים, ובחרש ושוטה המוזכר לקמן (במ"ו) אינה מוזכרת הרבותא הזאת אפילו אחת לימים ולומר דסמכא על למעלה מה שנזכר בנכפה, הרי המשנה הפסיקה בכמה דברים ביניהם אע"כ בשוטה בעינן דוקא בשעת מעשה הוא שוטה, ומסדור לשון הר"מ אינו ראיה כלל, דלהר"מ יש לו סדור אחר שמסדר כל המומין בדרך הגיון, מתחיל ממומין שישנם בראשו והולך כסדר עד שלבסוף נשארו לו רק אלה הארבעה מומין חרש שוטה נכפה ורוח קצרה, אבל דיניהם שונים אע"פ שנשנו בקבוץ אחד ע"ש ויובן. ועדין קושיתנו במקומה

והנלע"ד לישב בדרך זה דהנה בחולין (כט) אמרינן תזבחהו שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, וזה אינו אלא לכתחלה כמבואר שם אבל בדיעבד כשר והמסקנא שם דמותר אפי' לכתחלה, וכן פסק הר"מ, (פ"א מפסה"מ) והנה לפ"ז יש להסתפק אם שנים שחטו קרבן אחד ואחד היה מתעסק אין זה מזיק מה שהוא אינו מתכוין כיון שהקרבן אינו מחוסר כונה הנאותה מצד השני, אך עדין יש להשיב ע"ז מהמשנה בחולין (מ' ע"א) היו שנים שוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה, וכ"פ הר"מ (פ"ב מה' שחיטה) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה והשני לא היתה לו כונה כלל ואפילו נתכוין לשם דבר המותר לו להתכוין לו הרי זו פסולה עכ"ל, אך החלוק פשוט דנ"מ רבתא בין אם הפסול מצד העדר סבת דבר המכשירו, לבין אם הפסול מצד סבה של דבר הפוסלו בעצם, ד"מ הנה ביו"ט מלאכת או"נ מותרת ובשבת אף מלאכת או"נ אסורה וביו"ט שחל להיות בשבת אסור אף במלאכת או"נ וסוקלין עליו, והשאלה מתעוררת מאליה, אמאי יכריע השבת את היו"ט ולא להיפך, והתירוץ פשוט דיו"ט אינו סבה להתיר או"נ רק שאין בו סבה לאסור, כי התורה אמרה כי קדושת יו"ט אוסרת רק עד מלאכת או"נ ולא או"נ ממש, ולכן אמרינן כיון שגם שבת היום נהי מצד יו"ט אין בו סבה לאסור מלאכת או"נ, הרי יש בו סבה לאסור או"נ מצד מלאכת שבת. וכן הוא ההסבר ג"כ לענין חיוב אמירת הלל שלם בר"ח טבת שחל לעולם בחנוכה כמובן, והסברנו בדרך זה הבנת דהתוס' (שבועות י"ט) הרי העלם טומאה בידו וחייב בישוב קוה"ת שם וכתוב אצלנו במק"א ולא נכפול הדברים כאן. וא"כ לפ"ז בשוחט לשם ע"ז הרי יש בו סבה מחייבת לאסור השחיטה וכיון שגם הוא עסק בהשחיטה לכן מעשהו אוסר אותה, משא"כ מתעסק הפסול הוא. כי בהמת קדשים צריכה שחיטה בכונה בידיעה שהיא קדשים, וכששחטו אותה שנים ואחד מתכוין לשם קדשים ואחד הוא מתעסק ונעדרת הכונה המתרת לכן שפיר אמרינן, נהי מצד השוחט הזה אין בו כונה, הנה נתרת הבהמה ע"י כונתו. של השני שגם הוא השתתף בשחיטתו

ולפ"ז ניחא היטב מה שהמשנה חשבה בבכורות לשוטה וחרש לבע"מ לפוסלן דנ"מ דאפי' בהשתתפות של כהן אינו בע"מ אסור להם לעבד, דמלבד פסול מתעסק שיש על ידן דעי"ז היה מהני השתתפות של כהן אחר כשר עוד יש בהם פסול משום בע"מ, ופסול זה אינו מרשה אותם אף להשתתף עם כהן אחר, וניחא ג"כ מה שצריך מקרא מיוחד לאסור קטן לעבודה דנ"מ דאפי' בהשתתפות של כהן שהוא גדול בשנים נמי אסור לו לעבוד

כי *) וכיו"ב העירותי במסכתא פרה (פי"ב) המבואר שם דקטן בן דעת כשר להזות ושאינו בן דעת פסול להזות מטעם כונה, וקשה לי דבכ"מ דפסלינן קטן מטעם דלאו בר כונה כמו חליצה וגיטין וכדומה לא מפליגינן כלל ואפי' מופלא הסל"א פסלינן, וי"ל לפי המבואר בתוס' (חולין י"ב ע"ב) ד"ה ותיבעי דלעצם המעשה שהקטן עושה בודאי יש לו כונה, כמו באגוז שחוקק לעשות בו בית קבול רק על מחשבה אחרת המסתעפת ממנו גם לאחר זמן ע"ז אין לו כונה, (ועי' בשו"ת משכנות יעקב שיש לו בזה שיטה אחרת ואינו תח"י לעיין בו) ולכן לפמש"כ התוי"ט במשנה ב' בשם הראב"ד דלא בעינן כונה לטהרו רק כונה להזות וא"כ ע"ז גם לקטן בר דעת יש לו כונה, אכן לפ"מ שהביא בשם הר"מ דגם כונת טהרה בעינן תמוה, דזה הוי כונה אחרת היוצאת מחוג המעשה ממש, ואולי נאמר להר"מ איירי בגדול עומד ואפי' אשה עומדת ע"ג מהני

, ועפ"ז מדוקדק היטב מה שכתב הר"מ (פ"י דפרה ה"ה) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו הזאתו כשרה ודקדק התוי"ט מ"ש דנקט אשה מסעדתו לקטן הרי גם גדול יכול לסעד, ולהאמור ניחא דלהר"מ לשיטתו דקטן המזה מוכרחין לסעדו, כלומר להיות עומד ע"ג ולכן נקט אפי' אשה, אע"פ שפסולה להזאה, מ"מ יכולה לסעדו ועדין צ"ע בזה.