דעת מרדכי א קסט

אשר הוא מדרבנן וכיון דהוא ספק על עצם החשיבות אשר בגלל זה החמירו הרבנן הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא כמו בדברים החשובים דלא מתבטלי אפי' באלף אך אם היה ספק בחשיבותם שפיר מתבטלי כמבואר ביו"ד (סי' ק"י סק"א) ברמ"א שם והוא נכון לדעתי

ובעיקר הדבר מצאתי שיש להעיר בזה מן מהרש"א בגיטין (מ"ה ע"ב), דאיתא שם מן שלש ברייתות: ס"ת שכתבו עכו"ם תני חדא ישרף, ותני חדא יגנז, ותני חדא קורין בו ומוקי לברייתא דתני שם דקורין בו כרשב"ג דתניא מעשה בעכו"ם אחד בצידון שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו, ופריך שם והא רשב"ג בעי אפי' עבוד לשמה ומכ"ש כתיבה לשמה בעי, ומשני בגר שחזר לסורו, והקשה המרש"א דא"כ איך מוקי הברייתא כרשב"ג, דהא משמע דהני תלתא ברייתות בעכו"ם ממש מיירי ומאי מייתי מרשב"ג שהתיר בגר שחזר לסורו דידע דבעי כתיבה לשמה ועבוד לשמה אעכו"ם ממש דלא ידע כלל, ותירץ דלרשב"ג נמי דוקא בעכו"ם דידענין ביה דכתבו לשמה אז קורין בו דהא לית לו הך דרשא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה עכ"ד ע"ש, ותמה עליו בספר פנ"י איך ידעינן דכתבו לשמה הא אפילו ישראל עומד ע"ג אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. ומתרץ בהגהת קרני ראם דהמרש"א ס"ל כשיטת הב"י (אה"ע קכ"ג) דהא דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אינו אלא ספיקא והנה הקריאה בס"ת כל השנה כולה אינה אלא מדרבנן רק קריאת פרשה זכור הוא מדאורייתא, ומש"כ רש"י דבנמצא ביד עכו"ם דקורין בו משום ס"ס היינו לקריאת פרשה זכור, אבל לקריאת כל השנה די בספק אחד דספק דרבנן לקולא, וא"כ עכ"פ לקריאת כל השנה די בספק אחד וממילא בכתבו עכו"ם לשמה דהיינו בישראל עומד ע"ג קורין בו כל השנה כולה כיון דהוי ספק אי אדעתא דנפשיה קעביד אי לא עכ"ד ע"ש והרי הכא הוי ספק בחתיכה אחת דהיינו לס"ת אחד לדאורייתא ולדרבנן יחד, לקריאת כל השנה דהוא דרבנן ולקריאת פרשת זכור דהוא דאורייתא ודיינינן בו כל אחד כדינו לקריאת כל השנה אמרינן בספק אחד לקולא ולקריאת פרשת זכור דהוא דאורייתא אמרינן ביה ספק דאורייתא לחומרא

שוב מצאתי בס' כתונת פסים להגרי"מ מבריסק על מס' מו"ק (פ"ב) שהביא ראיה דהיכי דאיכא איסור דאורייתא ודרבנן יחד דמחמרינן בספק גם אהדין דרבנן מהא דקי"ל בחולין (צ"ב ע"ב) לענין דין גיה"נ דמבעיא לן שם בהמה ולא עגיל ובעוף ועגיל אם יש בהם דין גיה"נ ונשאר בתיקו ומספיקא פסקינן לחומרא, ומסתימת הפוסקים נראה דבבהמה ולא ועגיל איכא כל חומר הדין של גיה"נ לאסור גם גיד החצון אע"פ שאינו אלא מדרבנן, וע"כ כיון דהספק הוי על דאורייתא ודרבנן יחד מחמרינן גם בדרבנן עכת"ד ע"כ, ולא זכר הרב המחבר הסתירה לזה מדברי הרי"ף בפסחים הנ"ל וגם הסתירה לזה מביצת ספק נבלה דמקילין בה דהא כאן בגיה"נ נמי הוי בשני גופים וגם לשיטת השואל בשו"ת הגרע"א שרצה לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא במעשה, דבספיקא דדינא מקילין הרי בגיה"נ נמי הוי ספיקא דדינא

ונראה לי לחלק דהכא גבי גיה"נ הוי הכל משם אחד שם גיה"נ דהרי מה שאסרו החכמים גיד החצון שם גיה"נ נתן לו, דמשום גדר ומשמרת נתן גם על גיה"ח שם גיה"נ ולכן אין לחלק כלל בין גיד הפנימי לגיד החצון, ובכ"מ שאסור גיד הפנימי מדאורייתא אי מטעם ודאי אי מטעם ספק גם גיה"ח ראוי לאסור, משא"כ ביצת ספק נבלה, דביצת נבלה ודאית לאו מטעם נבלה אסרוה רק דגזרו על ביצת נבלה משום ביצת טרפה וכש"כ התוס' (ביצה ו' ע"ב וב"ק מ"ז ע"א) אע"פ בחולין (נ"ח) פקפקו ע"ז, וא"כ בביצת ספק נבלה הוא שני גופים ממש, ולכן אין גוף אחד מכריע על השני וכאו"א נדון כדינו, משא"כ גבי גיה"ח, כיון דהן הפנימי והן החצוני בשם גיה"נ יכונה כגוף אחד דמיין. והלכך הדין דרבנן נגרר אחר הדין דאורייתא

וכעין זה מה שכתבתי מתברר לנו מהא דאיתא בברכות (כ"א ע"א) אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב סל"א חוזר ואומר או"י מ"ע, ק"ש דרבנן, אמת ויציב דאורייתא, ובתוד"ה ספק לא אמר, תמה הא עכצ"ל שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור נו מק"ש וספק מאמת ויציב בלבד אז גם או"י אינו מהתורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש. וא"כ דמסופק משניהם יחזור לק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויצי"מ דהכי עדיף מלומר או"י דליכא אלא חדא. כדאמר בסמוך במתניתא דבעל קרי עכת"ד ע"ש מה שתירצו, ומבואר מדברי התוספות דאם מסופק הוא בק"ש ואו"י ביחד אינו חוזר רק אאמת ויציב בלבד שהוא מדאורייתא ואינו חוזר אק"ש שהוא רק מדרבנן וקשה לי לכאורה אהא שכתב המג"א (בהל' בה"מ סי' קפ"ד סק"ד) באכל וספק אם ברך בה"מ דחוזר ומברך אפי' ברכה רביעית שהיא מדרבנן דהוי כזלזול בדרבנן אם מסופק אדאורייתא ואדרבנן יחד וחוזר רק אדאורייתא ולא אדרבנן, וא"כ ה"נ במסופק אאמת ויציב ואק"ש שהוא דאורייתא ודרבנן יחדן הו"ל לחזור גם אדרבנן, אך התירוץ פשוט, דהתם דהוי הספק כולו במצוה אחת שהיא ברכת המזון אלא שבמצוה הזאת יש בה דאורייתא ודרבנן יחד והוא יחזור רק אדאורייתא ולא אדרבנן שבה שפיר הוי זלזול לדרבנן, משא"כ הכא דשני הספיקות אשתי מצות המה, אמצות ק"ש שהיא מדרבנן ואמצות או"י שהיא מדאורייתא אלא שאצלו נזדווגו יחד השני ספיקות אשר אין להן שום שייכות זה לזה אז דיינינן כל אחד כדינו מה שהוא דאורייתא לחומרא, ומה שהוא דרבנן לקולא, (אמנם בלח"מ פ"ב מברכות מסתפק באמת שבספק אם בירך בה"מ לא יברך הטוה"מ יעו"ש שהניח דבר זה בוצ"ע הובא בא"כ על מקומו) והוא כעין מה שכתבנו למעלה. ענף ג

ודרך אגב אמרתי לצרף כאן מה שכתבו הצל"ח והישוע"י (סי' ס"ז) דלהכי בספק קרא ק''ש אינו חוזר וקורא אם ק"ש הוא מדרבנן אע"פ דהכא איכא חזקת חיוב וכל היכא דאיכא חזקה גם באיסור דרבנן ספיקא לחומרא, ותירצו דכל היכי דאין עיקרו מדאורייתא גם באיכא חזקת חיוב ספיקו לקולא ואם ק"ש מדרבנן הוי אין עיקרו מדאורייתא ע"ש ובאמת לפי שיטת השא"ג (סי' א") דלכו"ע איכא מצוה מדאורייתא לקרות דבר אחד מה"ת בשכבו ובקומו, רק קריאת פרשת שמע הוא מדרבנן לחד מ"ד והכא מיירי בכבר קרא דבר אחד מה"ת רק שמסופק לו אם קרא שמע, אבל עכ"פ הוי עיקרו מה"ת, וכן תקשה מהא דאמר ר"א ספק קרא ק''ש חוזר וקורא. רק ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל משום דתפלה דרבנן הוא, וקשה נמי הרי איכא חזקת חיוב ותפלה הוי עיקרה דאורייתא דכבר כתב המג"א (סי' ק"ו סק"ב) ועין בפמ"ג בפתיחתו להלכות תפלה דלרמב"ם והמחבר הוי תפלה דאורייתא, אך מדאורייתא סגי פעם אחת ביום וכאן בספק התפלל מיירי דכבר התפלל פעם אחת, אבל מכ"מ מקרי עיקרה מדאורייתא ולפמש"כ האחרונים בשם הר"ש עין הגהת קרני ראם על המרש"א (גיטין י"א ע"ב) בתוד"ה התם כדקתני טעמא, דכל היכי דהוי עליו חיובא מדאורייתא ודרבנן יחד והדאורייתא נתקן ונתקיים שוב ליכא כאן חזקת חיוב כלל והוי רק ספק דרבנן גרידא אז היתה מתישבת קושית האחרונים בטוב מאד, בין מק"ש בין מתפלה כיון דהוי עליו חיוב קריאת ק"ש מה"ת ומדרבנן ומחזקת חיוב דאורייתא בודאי נפטר אחרי דכבר קרא דבר אחד מה"ת וכן לענין תפלה כיון דכבר התפלל פ''א שוב אין כאן חזקת חיוב כלל

אך למעוט בקיאותי אינני יודע היכן הם דברי הר"ש דממה שכתב הר"ש (פ"ב מקואות מ''ב) בשם התוספתא ב"ב מקואות אחד כשרה ואחד שאובה וטבל באחד מהן מטומאה