דעת מרדכי א קסז

באכילה רק ע"י המום שנפל מאליו ולא שנעשה בכונה להתירו אע"פ שלא היה שום איסור בדבר, ובמשנה הנ"ל לא נזכר שום דבר מאופן הראשון דהיינו מדין אמירה לנכרי, רק מאופן השני שנעשה בכונת היתר להתירו באכילה וא"כ כיון דקתני מקודם דגם ע"י נכרי אפילו לא היתה אמירה לנכרי כלל אלא כל שנעשה בכונת היתר לאכילה אינו מותר, וא"כ כ"ש כשנעשה ע"י גרמא ע"י ישראל בעצמו להתירו, וע"כ צריך אתה לחלק ולומר דיש מקום לומר דכל שנעשה מום בידים שבריא היזיקא בכונת היתר לאכילה יש מקום טפי לאסור משנעשה ע"י עצמו ובגרמא שאין בריא היזיקא ואיצטריך לאשמועינן דאין שוחטין עליו, וא"כ מסדור לשון המשנה אין ראיה כלל דאמירה לנכרי הוי משום גרמא. ובאמת ברמב"ם (פ"ב מהלכות בכורות ה"ח) כתוב דין גרמא מקודם ואחר דין אמירה לנכרי וז"ל שם, הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיטלנו הכלב או שאמר לנכרי להטיל בו מום וכו' עכ"ל, אך אין ראיה מהרמב"ם כלל, כי לא נמצא ברמב"ם דין גרמא לומר שאסור לגרום בו מום כמו שכתב בפ"א מאיסורי מזבח דין דמעיל מום בבע"מ, ואם נימא דהר"מ פוסק כרבנן וכן ראוי לפסוק דהלכה כרבים תמוה מאד השמטתו לדין גרמא, ואולי נאמר דהר"מ פוסק כר' מאיר ומש"כ בפ"א מא"מ שאסור להטיל מום בבע"מ ואינו לוקה היינו שאסור מדאורייתא, ואפ"ה אינו לוקה כיון דמרבוי כל מום אתיא וכל דבר שנתרבה ''מכל'' אין לוקין כמו שהאריך בזה המל"מ (הלכות שגגות פי"ג הל' ה'), שוב ראיתי בעמודי אור (סימן ס"ו) שחדש בגרמא לרבנן ג"כ אינו אלא איסורא דאורייתא אבל מלקות. ליכא כיון דמרבויא אתיא וציין את המל"מ הנ"ל ונהניתי שדרכתי בדרך סלולה. *). ענף ב

אך בעיקר הדברים מסתפק הגרע"א מה שמיקרי שורש דאורייתא וגלגול דרבנן, הצד הראשון הוא דאין דנין מדין דאורייתא לדין דרבנן, וכך היא המדה בספק בכור בגיזה ועבודה שהיא מדאורייתא ספיקו לחומרא, ושחיטתו בחוץ ואכילתו לאחר שנצרם בכונה להתירו דהוא מדרבנן מותר מספק ושאני בדינו של האו"ה בספק טרפה שנתערב ויש בו רק שיעור בטול דאורייתא, דמה שאנו דנין עתה על אכילתו אכילה זו גופה היתה לנו מעיקרא אסורה מטעם ספיקא דאורייתא ועתה שנתערב הנה נחסר לנו שיעור בעול דרבנן ואם באנו לדון להרכיב שני הצדדים יחד דע"י התערובות שיש בו שיעור בטול דאורייתא נסתלק האיסור דאורייתא, ולגבי דרבנן ננקט הספק שמא לא היה ערפה זהו מיקרי שורש דאורייתא וגלגול דרבנן כיון דכבר אסרת האכילה מכח ספק דאורייתא. לא תותר האכילה רק בבטול גמור כמו ודאי איסור וכן בההיא דמוהריב"ל בכלי שבשלו בתוכו בשר ספק טרפה להשתמש בכלי אחר מל"ע דהבלוע זו שבכלי מהבשר ספק טרפה הוי כמו בלוע מודאי איסור כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי הספק כמו ודאי טרפה ולא הותר במה ששהה מל"ע ונפגם, כמו ודאי ערפה דלא הותר בשהיית מל"ע. אבל מדבר אחד לדבר אחר לדון מדין גיזה ועבודה לדין שחיטה בחוץ ואכילתו אינם תליא זה בזה כלל דשפיר דנין דגיזה ועבודה אסורה מספק והשחיטה בחוץ ואכילתו מותרה מספק. אכן הצד הזה נסתר מדברי המחבר (יו"ד סי' שי"ג) דספק בכור שביד ישראל נאמן לומר שנפל בו מום מאליו, והרי מבואר דאסור להטיל בו מום מספק אף דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן וע"כ דאנו דנין מדין דאורייתא לדין דרבנן וכיון דלענין גו"ז דהוא מדאורייתא אסורה מספק ה"נ לענין דין דרבנן, אך מדברי הרי"ף (פ"ב דפסחים) שכתב שם בדין לתיתה נראה ההיפך וז"ל ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן ע"פ הביב והם מתבקעות מאליהן. ושמואל אמר נתבקעו ממש, וכתב הרי"ף ואנן כיון דלא איפסיקא הלכתא לא כמ"ע ולא כשמואל עבדינן כמ"ע לחומרא לענין מיכלייהו להני שטרי בעינייהו דהו"ל ספדא"ר לחומרא, אבל אי משתכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן לא אסרינן לה הוא בשולא דמשתכחי ביה תרי תלת שערי ולא נתבקעו משום דהוי להו ספדר"ב ולקולא ולחלק בין ספק במעשה לספיקא דדינא אינו נראה בעיניו ע"ש

ולכן. מצדד לומר להיפך דיש לומר דאין דנין מה שהיה בתחלה ספק דאורייתא, דמ"מ עתה הוא ספק דרבנן ובתר השתא אזלינן, אלא אם יש עתה המציאות בספק זה הנוגעת גם לדאורייתא מחמרינן גם במלתא דרבנן אבל דוקא באותה חתיכה. ולכן בספק בכור כיון דבההיא חתיכה ובאותו הגוף אנו דנין לחומרא לענין גיזה ועבודה אנו דנין ג"כ לחומרא לענין הטלת מום באותו גוף ממש, אבל בשתי חתיכות ובשני גופים אין דנין זה מזה ומשו"ה פסקינן ביו"ד (סי' פ"ו ש''ך סקי"א) דביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה דהביצה מותרת, דהספק נולד על שני גופים. התרנגולת והביצה יחד התרנגולת ספיקתה לחומרא והביצה שהיא מדרבנן ספיקתה לקולא ובדינו דאו"ה בספק טרפה שנתערב במינו ברוב דעכ"פ יש לדון עדין על עצם החתיכה אם יבוא אליהו ויברר דזוהי שנפלה לתוכו דאז נאסר אותה מטעם ספק דאורייתא משו"ה אף דעתה בעל מדאורייתא אפ"ה ספיקו לחומרא וכ"כ בההיא דמוהריב"ל דגם עתה על הבליעה בעצמותה דנין בה ספיקתה להחמיר מטעם ספדא"ר וגם יש אפשרות לדון על הבליעה לחומרא

מספק *) והעמידו אור חזק את דבריו מהא דגרסינן (בכורות ל"ה ע"ב) אמר רבא בעלים של בכור עומדים עמנו בחוץ נכנס הבכור שלם ויצא חבול מעידין עליו, ופרכינן מאי למימרא, ומשני מהו דתימא ניחוש לחשדא (שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האוזן וכו' רש"י) קמ"לן והתבאר דמשום גרמא לחוד היכא דליכא למיחש שהוא בעצמו עשאו לא בעינן עדות, רק בשעה שחוקרין העדות גם ע"ד גרמא שואלין וכמבואר בביצה (כ"ז ע"ב) דשאל רבא אגרמא גבי בכור, וכמפורש להדיא בשאלתות (פרשה בא) דלהפדי הוי שאיל אגרמא אלא משום גרמא לחוד לא בעינן עדות, וטעמא דמלתא כיון דלית בזה לאו לא החמירו להצריך עדות עכת"ד ע"ש

וראיתי יש לדחות דאפשר לומר משו"ה לא בעינן עדות בגרמא אע"פ שיש עלה לאו כבעושה המום בידים ממש, משום דהויא מלתא דליכא לאתויי עלה סהדי דמנלן ידעי סהדי כונתו, וע"י זה ניחא גם הסוגיא בביצה הנ"ל דלפי גירסתנו שם לא מוכח כלל דהביא עדים על גרמא אלא סמך רבא על דבריו והאיך האמינו הא כיון דכהן הוי כפירש"י וכהנים פסידי ולא מהימני אע"כ משום דעל גרמא לא משתכחי כלל סהדי ומצאתי בהגהות יד שאול ביו"ד (סי' שי"ד) שהביא כן בשם היש"ש ביצה, אך כנראה נעלמו מהיש"ש השאלתות, המובא בספר הנ"ל ואכמ"ל בפרט זה

אך מלשון הטור והמחבר (בסימן שי"ג) יש להעיר קצת וז"ל אסור להטיל מום בבכור ואפי' לגרום לו מום כגון לתן דבילה ע"ב אזנו וכו' וכיוצא בזה או שאומר לנכרי להטיל בו מום עכ"ל ומדכתב בלשון אפילו גבי גרמא ובאמירה לנכרי לא כתב לשון אפילו רק לשון ''או'' משמע שאמירה לנכרי וגרמא חדא מלתא היא.