דעת מרדכי א קסו

וכש"כ הגרע"א שם דכיון דהספק נולד ביחד על איסור גיזה ועבודה דמדאורייתא הוא ועל הטלת מום ע"י נכרי, כשם שלענין גיזה ועבודה מחמרינן, ה"נ מחמרינן לענין הטלת מום דרבנן והוא לכאורה ראיה ברורה

שבתי וראיתי כי יש לדחות ראיתי בטוב אבל ע"י זה גם ראית הגרע"א מהמחבר נדחה דהנה יש לדקדק בפירש"י שפירש על דקאמר ר''ת ספק בכור שנולד בישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו דהיינו שנולדו שני זכרים שאחד לו ואחד לכהן ולמה לא פירש דמיירי בזכר ונקבה שאין כאן לכהן כלום שגם זה נזכר לעיל במשנה (דף י"ז) ודדרכו של רש"י לקצר ולא להאריך. ונ"ל בזה עפמש"כ הש"ך בכללי ס"ס (סי' ק"י אות כ"א) דהיכי דנתערב חד בחד אפילו באיסור דרבנן אמרינן בזה ספיקו לחומרא כיון דאיקבע איסורא ומחזק דבר זה מתשובת הרשב"א ע"ש, וא"כ יש לומר באמת כש"כ הגרע"א בראש דבריו שם, דהיכי דנולד בתחלה הספק על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן יחד אז דיינינן כאו"א כדינו האיסור דאורייתא לחומרא והאיסור דרבנן לקולא, והכא בספק בכור בשעה שנולד נולדו עמו בב"א שני ספיקות על דאורייתא בגיזה ועבודה ועל דרבנן להטיל בו מום ע"י נכרי, וגיזה ועבודה אסורה מספק, והטלת מום ע"י נכרי מותר, ושא"ה כיון דנולדו שני זכרים ואחד מהם ודאי בכור והוי תערובת חד בחד ואיקבע איסורא, אם כן אפילו הטלת מום ע"י נכרי דהוי רק מדרבנן מ"מ אזלינן לחומרא כשיטת הש"ך הנ"ל ואסור מספק, אבל בזכר ונקבה או בספיקא דדינא ע"י קנין כסף או משיכה, שפיר איכא למימר דהטלת מום ע"י נכרי דהוי רק איסור דרבנן אזלינן לקולא בספיקא, וממילא נדחית גם ראית הגרע"א מהמחבר שכתב דספק בכור ביד ישראל דנאמן לומר שנפל בו מום מאליו דמוכח מזה דלהטיל בו מום בידים אסור, די"ל דהא מקור דברי המחבר הוא מהכא מסוגיא הנ"ל ושם מיירי בנולדו שני זכרים דאיקבע איסורא והמחבר נמי מיירי בספיקא דאיקבע איסורא ואז בידים אסור להטיל בו מום אפילו הטלת מום בזה"ז שהוא רק מדרבנן, ואפ"ה נאמן הישראל לומר שנפל בו מום מאליו אע"פ דאיקבע איסורא משום דישראל לא חשידי ואפילו בודאי בכור שנפל לו מאת אבי אמו כהן מהימן כיון דלא חשידי, ואולי עוד מטעמא כש"כ הוא דהאיסור חמיר טפי כשהוא ודאי איסור

והנה הגרע"א בסוף תשובתו שם אדברי הרא"ש (פ"ז דב"מ) דהטלת מום ע"י נכרי הוי רק איסור דרבנן, ומפקפק בזה דכיון דקי"ל כחכמים דגם גרמא אסור מדאורייתא א"כ אמירה לנכרי לא גרע מגרמא, דהרי גבי שבת קי"ל דגרם כבוי שרי ומותר לעשות מחיצה בכלים מלאים מים כחכמים דר"י (שבת ק"כ) ואמירה לנכרי אסור, דרק כל המכבה אינו מפסיד מותר לומר אבל לא אמירה לנכרי בהדיא, וכן בבכורות (ל"ה) במשנה שם מפורש דע"י נכרי אסור, ואח"כ תני זה הכלל לאתויי גרמא, ומזה משמע דגרמא פחות מאמירה לנכרי וכיון דגרמא במום דאורייתא לכאורה גם ע"י נכרי דאורייתא אך מבטל דעתו מפני דברי הרא"ש הנ"ל עכת"ד ע"ש

ויש להעיר על דברי הגרע"א דהנה העמודי אור (סימן ס"ו) דחה שאלתו על הרא"ש הנ"ל כי מה שכתב הרא"ש, ''אע"פ דמסקינן דמטיל מום בקדשים אסור ואפי' ע"י נכרי ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן דהיינו דוקא לר"מ דס"ל דגרמא מותר ולדידיה ה"ה דליכא איסור דאורייתא בהטלת מום ע"י נכרי, אבל מ"מ גם ר"מ מודה דע"י נכרי איכא איסור דרבנן דלא מצינו שיחלוק ר"מ על המשנה בבכורות (ל"ה) דאוסר אמירה לנכרי לפחות מדרבנן, אבל לרבנן דגרמא אסור מדאורייתא גם ע"י נכרי אסור מדאורייתא עכת"ד ע"ש

אמנם עדיפא הו"ל למידחי דלר"מ מוכח מהסוגיא דהכא דאמירה לנכרי לכה"פ אסור מדרבנן, דאלת"ה מאי פריך הש"ס לר"מ מספק בכור ביד ישראל מי מעיד עליו, הרי בידו הוא להטיל בו מום בהיתר ע"י נכרי והיכי שבידו הוא אינו נחשד כלל כמו שאמר הש"ס לענין מעשר בהמה. וע"כ דגם לר"מ אסורה אמירה לנכרי מדרבנן, אך עדין קשה הא גרמא לר"מ מותר וא"כ מאי פריך הש"ס לר"מ מי מעיד עליו, והא בידו הוא להטיל בו מום ע"י גרמא, והנה משום קושיא זו עלה בדעתי לומר, דכמו לרבנן במטיל מום בבע"מ אע"פ שאינו מתרבה מהקרא, מ"מ איכא איסורא דרבנן כמבואר בתוד"ה בע"מ מעיקרו (בכורות ל"ג ע"ב) וברא"ש שם, ואע"פ שיש להתעקש ולומר דוקא מום קבוע בבע"מ עובר אסור מדרבנן אבל להטיל מום קבוע בבע"מ קבוע אפילו מדרבנן מותר, מ"מ מלשון הרא"ש שם בסופו לא משמע כן ע"ש. ועי' במהרי"ט אלגזי (פ"ה אות מ"ג) וה"ה לר"מ אע"ג דלא נתרבה גרמא מהקרא מ"מ מרבנן אסור

ובזה אפשר לסלק קושית התוי"ט (בכורות פ"ה מ"ג) דמתמיה דהרע"ב פסק דהמטיל מום בע"מ חייב, הרי בש"ס קאמר דזה הכלל כל שהוא לדעתו אסור'' אתי לאתויי גרמא ומאצטריך הרבוי דכל מום לגרמא, ממילא המטיל מום בע"מ פטור עכת"ד ע"ש, אבל השתא לפי חדושנו דר"מ נמי מודה דגרמא אסור מדרבנן אינו הכרח כלל לאוקמא ''זה הכלל כל שהוא לדעתו" דוקא לרבנן, אלא דאתיא שפיר נמי כר"מ משום דהמשנה לא אתי לאשמעינן אלא לענין איסור בלבד ולא לענין מלקות, דאל"ה הו"ל למיתני חייב ולא אסור, כדייק בר"פ יוה"כ ובפרט כפי שנביא לקמן אפילו לרבנן ליכא מלקות, וע"כ לכו"ע איירי המשנה אלא לענין לאסור את הבהמה כשהוממה וכיון לר"מ בגרמא נמי איכא איסורא מדרבנן ג"כ אסורה הבהמה ע"י הגרמא כמו דאין מבטלין איסור לכתחלה דאינו אלא מדרבנן ומ"מ אם בטלו אפילו בדיעבד אסור למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו

ובזה ג"כ סרה תמיהת הגרע"א הרי להראב"ד ע"י עכו"ם הוא רק מדרבנן וע"י גרמא הוא מדאורייתא, ובהמשנה משמע להיפך לכתחלה חשבה ע"י עכו"ם ואח"כ ע"י זה הכלל מרבה נמי גרמא, ומשמע דגרמא קילא מעל עכו"ם, אבל השתא ניחא דהכל הוא מדרבנן, הן ע"י עכו"ם והן ע"י גרמא דהמשנה אתיא כר"מ דגרמא רק מדרבנן אסור, וא"כ אשמעינן מקודם ע"י נכרי שלכהפ"ח מעשהו אסור בישראל מדאורייתא ואח"כ אשמועינן אפילו ע"י גרמא דלא מיתעבדא כלל איסור דאורייתא, ומ"מ הבהמה אסורה להשחט ע"י מום זה וגרמא ע"י עכו"ם מסתפקנא

אמנם בעיקר דבריו של הגרע"א דלומד אמירה לעכו"ם מגרמא צריך לי עיון הא אין דנין ד"ת מד"ס כדאיתא במס' (ידים פ"ג מ"ב) ולכן אע"פ דגרמא אסור מדאורייתא היינו היכי דעכ"פ עשה מעשה אף שהמעשה בעצמו היתר כמו לענין שבת בעושה מחיצה בכלי חרס מלאים מים אי הוי אמרינן דגרם כבוי אסור, אבל ע"י אמירה לנכרי הוי פחות מגרמא שהוא אינו מעשה כלל, ורק מדרבנן ראו חכמים למיסר דלמא אתי לעשות בעצמו אפילו היכי דגרמא שרי, אבל בבכור מדאורייתא אין איסור באמירה לנכרי אלא מדרבנן אסור וע"י גרמא איכא איסורא דאורייתא, והא דאיצטריך בבכורות למינקט הרבוי ע"י גרמא היינו לאשמעינן דבגרמא אסור מדאורייתא וזה לא הוי ידענין מאיסור אמירה לנכרי דאינו אלא מדרבנן. ואע"פ שיש לפקפק ע"ז קצת היכי משמע מזה הכלל בהמשנה דאתי לומר דאיכא איסורא דאורייתא בגרמא דאפילו שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ יוכל היות דע"י גרמא אסור לשחוט הבכור כאמור

אך ביותר אני תמה על דבריו, דהא אפילו בסוג אמירה לנכרי ישנם שני אופנים, אחד היכי שאומר לנכרי להטיל בו מום, אע"פ שאין הנכרי יודע ומכוין כלל להתירו לאכילה ע"י אותו המום. ודבר זה אסור מצד איסור אמירה לנכרי, ושנית היכי שהנכרי מטיל בו מום ומכוין להתירו בזה לאכילה אע"פ שהישראל לא צוהו על כך ומאומה לא הודיעהו, ולא נעשה בזה שום איסור. מ"מ אסור כי חכמינו לא התירו