דעת מרדכי א טו

הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה עכ"ל, שהוא מין מתעסק הראשון וע"ש בלח"מ וכיו"ב (פט"ו הלכה ד') כתב וז"ל חטאת ששחטה לשם זבח אחר כגון ששחטה לשם עולה פסולה אבל אם שחטה לשם חולין הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים עכ"ל, ולא הזכיר כלל מתעסק מין השני אם שחט משום חולין שהוא פסולה, וכיון להר"מ שחט משום חולין כשר א"כ אמאי פסק (פ"א פה"מ ה"ו) הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד ע"ג שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפי' היתה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר וכו' עכ"ל, הרי לא גרע שחיטת הקטן בקדשים מסתמא וגם הר"מ פסק דסתמא כשר הוא בקדשים כקושית התוספות

ונ"ל לישב פשוט דהר"מ לא ס"ל כהתוס' בזה דשחיטת קטן הוי כסתמא, דסתמא הוא היינו במכוין להיתר זביחה אך לא בכונה מיוחדת לשם קדשים, דלכתחלה למצוה בעינן שיכוין עולה לשם עולה ושלמים לשם זבח שלמים כדיליף בריש זבחים מואם זבח שלמים קרבנו, אבל בדיעבד גם סתמא כשר ועכ"פ בעינן שיכוין לשם היתר זביחה ואפי' מכוין לחתיכת סמנים נמי לא מהני, דהוי מתעסק לרבנן וכש"כ התוס' להדיא (חולין י"ג) ד"ה מנין למתעסק ואפי' ר"נ נמי מודה בקדשים בעינן כונת היתר לזביחה כש"כ הלח"מ (פ"א מפס"ה) וז"ל ואע"ג התוס' כתבו אלא לרבנן ואנן ק"ל כר"נ מ"מ אפשר דאפי' ר"נ מודה דבקדשים בעינן שיתכוין ממש לשחיטה דליכא פלוגתא בין ר"נ ורבנן בקדשים אלא בחולין דוקא עכ"ל ע"ש, ובשחיטת קטן ליכא כונה כלל אפי' לחתיכת סמנים רק לחתיכת בשר בעלמא, והראיה מדקאמר מתניתין דלא כרבנן ואם איכא כונת שחיטת סמנים אפי' כרבנן נמי אתיא, אע"כ דקטן אינו מכוין רק לחתיכת בשר בעלמא ובודאי פסול בקדשים מטעם מתעסק ממין הראשון ואין צריכין כלל לומר דשחיטת קטן בקדשים פסול משום חולין מפני שאינו יודע שהוא קדשים אשר זהו מתעסק ממין השני, והדבר פשוט ונכון עד שכמעט דברי התוס' צריכין באור אמאי אינם מסתפקים בתרוצם על קושיתם מקטן דשחיטתו פסולה בקדשים מטעם מתעסק ממין הראשון דאינו מתכוין אפי' לחתיכת סימנים אלא לחתך בבשר בעלמא ולמאי זקוקים לפסול שחיטת קטן בקדשים מטעם מתעסק ממין השני דהוא אינו יודע שקדשים הוא וסובר שחולין ומשום חולין הוא פסול וצ"ע

והשתא דמסקינן אנן דשחיטת קען בקדשים הוי מתעסק או ממין הראשון או ממין השני, א"כ כ"ש חרש ושוטה דגרע מקטן בודאי שחיטתם פסולה מטעם מתעסק לפ"ז קשה לי ממשנה דבכורות (מ"ה ע"ב) דחשיב שם בין המומין היתרים שישנם באדם ואינם בבהמה [על המומין האלה העבודה אינה מחוללת ורק איסור עשה יש לפירש"י, ולהר"מ לאו שלוקין עליו כמפורש שם דף מ"ג ע"ב] החרש והשוטה, תיפוק ליה דהעבודה נמי מחוללת משום דהוי מתעסק אכן י"ל דאיירי בחרש שמדבר ואינו שומע כמו שמסתפק בזה הנוב"ק (חאה"ע סי' נ"ג) באיזה חרש איירי משנתנו, אי באינו מדבר ואינו שומע, או במדבר ואינו שומע ע"ש

ולכאורה מצאתי רמוז ספק זה בראשונים דהנה בשמ"ק. (ב"ק צ"ח ע"א) עמש"כ התוס' שם דלהכי בחרשו לעבדו יוצא בהן לחירות אע"פ דבעינן מום שבגלוי כשן ועין והכא אינו ניכר, מ"מ נהי דאינו ניכר כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ"מ כיון דלפי מנהגו שהוא מתנהג והולך ניכר שהוא חרש מיקרי מום שבגלוי, וכתב ע"ז השמ"ק בשם תוספות שאנץ, וז"ל וצ"ע לענין ''מומים כהנים וקדשים'' דבעינן מומין שבגלוי אם תאמר כמו כן וצ"ע עכ"ל, ותמוה מאד הרי הוא משנה מפורשת בבכורות דחרש הוא מהמומין הפוסלין באדם וכשירין בבהמה, ובהכרח צ"ל דספיקו הוא כספיקת הנו"ב דאולי חרש הנזכר היינו אינו שומע ואינו מדבר, אבל מדבר וא"ש יוכל להיות דכשר הוא אבל עדין קשה מה שמסתפק. גם בקדשים, הלא בקדשים מפורש דבכל ענין כשר אם לא שנימא לחלק בין חרש שנולד כך לבין נתחרש אח"כ דשדא בו טיפתא דדמא (ועי' בתוס' (בכורות ל"ז ע"א) ד"ה מה הפרט שדחו חלוק זה). והתוס' שאנץ מיירי כדמוכח מלשונו לענין מום שבגלוי שמחיל עבודה וז"א אלא בנתחרש בידי אדם, אבל הפשטות לא משמע כן, דהפשטות משמע דמום לא הוי אפי' א"ש וא"מ כיון דמ"מ אינו ניכר הוא ולא דמי לשחרור ואפ"ה פוסלין באדם דמ"מ אינו שוה בזרעו של אהרן הוא וא"כ מדבר ואינו שומע נמי יפסלו דג"כ אינו שוה בזרעו של אהרן הוא, ואיך שנפלפל בחרש וגם נוקמיה דאיירי במדבר ואינו שומע. עדיין קשה משוטה הרי הוא פסול משום מתעסק דשוטה עוד גרוע מקטן דגם עע"ג לא מהני בשחיטתו דלא עדיפא מחליצה. עוד ק"ל הנה בחולין (כ"ד ע"ב) אמרינן ת"ר איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה ואפי' תם מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, וקשה למה לן קרא דקטן פסול לעבודה, תיפוק ליה דפסול משום מתעסק כיון דעבודת קטן מתעסק הוי כאמור, והנה המפרשים הקשו מכאן תפשוט דשלוחי דרחמנא נינהי, דאי שלוחי דידן אין שליחות לקטן והנה קושיא זו י"ל בנקל. דנ"מ בקרבן של עצמו, וא"ת מנין לו לקטן קרבן של עצמו, י"ל במופלא הסמוך לאיש. עין נדה (מ"ו) די"א דהוא מדאורייתא, או בהקדיש לו אביו קרבן וכמו שאמרינן (נדרים ל"ה ע"ב) הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מקריב קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, או בקרבן שירש מאביו ובהכי ניחא ההיא דמנחות (צ"ג) דהכל סומכים חוץ מחשו"ק ועין ספר קו"ט, ויש עוד לתרץ דנ"מ אם מקריב קרבן שלא מדעת בעלים דיש מבוכה באחרונים אם בדיעבד הוא פסול, ולכאורה ראיה לזה מב"ק (ע"ו ע"א) דאמור שם וז"ל תמימים מבפנים לשם בעלים, והרי חזרה קרן לבעלים, עכ"ל הש"ס הרי חזינן דהקרבן כשר אף דשחט שלא מדעת הבעלים, ויש לדחות דשאני שחיטה כיון דלאו עבודה לא בעי שליחות בקדשים כמבואר בפנ"י קידושין (דף מ"א) בשם הירושלמי ועין רש"י (פסחים ז' ע"ב) ד"ה פסח. וקדשים הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט עכ"ל וכבר העיר ע"ז בהגהת רב"פ על הנו"ב ואכמ"ל בפרע זה, וא"כ. יוכל היות דהקרבן כשר שלא מדעת הבעלים בדיעבד אבל להדיא, משא"כ קטן שאפי' אם חשב להדיא נמי אין מחשבתו מחשבה א"כ אינו מועיל גביה הא דאמרינן דסתמא לשמה קאי דלא עדיפא מאם תשב להדיא דאינו מועיל מחשבתו והוא ברור, ומלבד זה לא ידעתי לכוין מאי צריך לסוף דבריו, הרי הדבר פשוט כש"כ לעיל דמואס זבח שלמים לא נילף רק שלא יחשב לשם זבח אחר ומה שנוגע לעצם השחיטה יוכל היות דדמי קדשים לחולין כאמור לעיל

עוד סליק בדעתאי בדבר השמטת הר"מ משום חולין פסולה, משום דס"ל הא דאמרינן משום חולין פסולה, והיינו ע"כ בשוחט לשם חולין, דבכונתו לשם קדשים באמת ראוי להיות כשר, וזה אינו שייך רק אי נימא דחולין בעי כונה, דאז המחשבה האחרונה מוציאה מיד הראשונה, כמו דאמרינן דמחשבה מוציאה מיד מחשבה אינו אלא שגם הדבר שעליו חלה המחשבה השניה נמי צריך כונה, כמו בטומאה בחושש על טבעת בהמה שתהיה לאדם, אבל בדבר שאין השני צריך כונה כלל אין שייך לומר שתפעול המחשבה השניה, ומ"מ בשוחט לשם חולין כשר אליבא דידיה אע"פ שס"ל דחולין צריך כולה, משום דגלי קרא דולא יחלל קדשי בנ"י דאין חולין מחללין קדשים, אבל הקרא קאי דוקא ביודע שהוא קדשים ושוחט לשם חולין, אבל בא"י שהוא קדשים יש בה משום מתעסק ופסול אבל לשיטת הר"מ דפסק כר' נתן דחולין לא צריך כונה אז גם במשום חולין ולשם חולין אינו ראוי לפסול, ושוב נחמתי שהוא דחוק, דפסול מתעסק הוא משום העדר כונה הרצויה ולא משום המחשבה הזרה שחלה, וגם בר"מ נזכר הטעם דמשו"ה לשם חולין כשרה משום קרא דולא יחללו ולהאמור תיפוק ליה דאין חולין צריכין כונה ואין המחשבה חלה כלל וגם היה ראוי להיות מרצה.