דעת מרדכי א קנח

לא שייך כאן דמצות עונה הוא השעבוד וכיון דע"י נדרו נפקע השעבוד שוב ליכא מצוה ומשום מצות פו"ר אפשר באחרת

וכמו כן נמי להיפך בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי משמע מהר"מ דמותר מהא טעמא ולא שייך הנאה דפרוטה דרב יוסף משום דהמודר מוכרת לעשות כן בשביל מצוה שהכריחתו התורה, ואע"פ דממילא מתהני לית לן בה דהוי לא אפשר ולא מכוין ויהא מוכח דס"ל להר"מ דאפילו היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה נמי שרי וכהרשב"א הנ"ל ולא כמו שחשבנו לפני זה אם לא שנדחוק בפירוש דברי הר"מ דלא קאי טעמו הנ"ל רק בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה ואין זה משמעות דבריו

אבל תימא דהרי בגמרא מפורש טעם אחר דלהכי מותר בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה משום דמידי דנפשיה קמהדר ליה פירוש וליכא שום הנאה ומה דמונע אחרים מליטלם אין זה אלא בגדר מבריח ארי מנכסי חברו ועין תורע"א (אות ל"ט) שבאר כן להדיא ולמה לו להר"מ לבקש טעמים אחרים, וכן בשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר הטעם הוא משום פרוטה דר"י לא שכיח ולא מטעמו של הר"מ, אכן באמת גם להיפך איכא להקשות לפ"מ דמוכח מהש"ס דלקמן (ל"ט) גבי בקור חולים כסברת הר"מ וכש"כ לעיל, א"כ למאי צריך הש"ס כאן לומר טעם אחר. אכן באמת הרא"ש שם בפירושו לא כתב כהר"ן רק דזה לא נחשב הנאה כלל דמשמע אבל אי מיתחשיב הנאה אסור אע"ג דמדיר לעשות מצותו מכוין

ופלוגתתם נוכל לומר דתלי בהא שהעירנו לעיל במחלוקת הר"ן והתוס' אי פסיק רישיה במידי דהנאה אי שרי או אסור, אבל לשיטת הר"ן קשה דלדבריו אמאי לא קאמר הש"ס גבי מחזיר אבידה דשרי מטעם דמדיר מצותו קעביד אע"ג דממילא מתהני מודר לית לן בזה וכמו שפירש גבי נכסי מבקר אסורים על חולה ובדוחק נוכל לומר דהש"ס קושטא דמלתא קאמר דבאמת ליכא שם הנאה כלל כיון דמידי דנפשיה קמהדר ליה אבל דעת הר"מ הנ"ל צ"ע

והנלע"ד בבאור דברי הר"מ דטעמו קאי דוקא אהיכי שנכסי מחזיר אסורים אבעל אבידה וס"ל להר"מ דטעם הש"ס דמידעם דנפשיה קמהדר רק אעצם הדבר דלא מחשיב הנאה כיון דמידי דנפשיה קמהדר ליה, אבל מ"מ החזרה גופא והטרחה דהשבה כיון שראוי לטול שכר עליה שפיר מיחשיב הנאה ואע"פ שאין זה רק מבריח ארי מנכסי חברו, מ"מ גם מבריח ארי היכי דהוי טרחא שראוי לטול עליה שכר אסור ולהכי צריך לטעם דהכא לא שייך כן כיון שהמצוה מכריחתו על ההשבה א"כ אין כאן שום הנאה כלל ולכן מסיים באמת דהיכי דנוטלין עליה שכר שפיר אסור

ובתורע"א (אות ל"ט) הנ"ל העיר להקשות על הר"ן דכתב דמאי דתנן אבל לא רפואת ממון דהיינו דוקא ביש רופא אחר דאל"כ אין לך משיב אבידה גדול מזה וע"ז הקשה דאינו דומה כלל דבאבידה אינו משביח נכסים אלא מונע אחרים מלטלו והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוי משביח י"ל דאסור עכ"ל והמגיה שם הוסיף על דבריו בזה"ל אע"פ שעושה מצוה, וראיה מפרוטה דר"י עכ"ל, וממש"כ לעיל תבין דאין הדבר הכרח ובתפא"י נדחק בזה, ולדעתי נראה פשוט דגם גבי רפואת בהמתו ישנה ג"כ הרבה מיני רפואות שפעולת הרפואה אינה אלא שלא תלך המחלה ותתפשט בכל הגוף כגון ביש לה אבר מדולדל ונרקב שאם לא נחתכנו יעלה הרקבון בכל הגוף או ביש לה איזה מכה שאם לא נפתחנה תתפשט המדוה בכל הגוף א"כ הרפואה אינו אלא בגדר מבריח ארי מנכסי חברו וכנודר שדה חברו בפני זרם מים שלא ישטפנה, ולפ"מ שראיתי בספר רפואה אחד מגדולי הרופאים שכל הסמים הנתנים לרפואת כל המחלות רובם אינו מועיל רק לעצור המחלה שלא תתפשט הלאה, ועצם הרפואה תבוא מצד הטבע בחכמת הבורא ית' א"כ גם בכל המחלות רפואתך בגדר מבריח ארי וניחא שפיר. ענף ג

א) נזיר (דף י') תוד"ה תרתין תלת וכו', דאי אתמר בגרוגרות דס"ל לב"ש באומר הריני נזיר מגרוגרות דהוי נזיר משום דמיחלפי בענבים ושמא בדעתו היה לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרות וכו' עכ"ל וקשה טובא הרי אפי' הכי הוי שנתכוין לומר ענבים ואמר גרוגרות הוי כמתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום ואינו חייב לא בעולה ולא בשלמים וכמתכוין לומר פת חטים והוציא מפיו פת שעורים דאינו אסור בשום פת, דעל פת חטים לא אמר ועל פת שעורים לא חשב ובעינן פיו ולבו שווין, וה"נ ענבים לא אמר ועל גרוגרות לא חשב, ועין או"מ ריש מכילתין מה שהאריך שם בזה, ונ"ל לומר דהיכי דנכשל בדבורו אין אנו מבטלין רק הדבור המועטה בלבד דהוי כלא אמר, אבל ביתר דבריו שלא טעה בהם אם ראויים להחבר מהם איזה מאמר של חיוב וקבלה אנו מקיימין אותו, ולכן בנתכוין לומר הרי עלי עולה וטעה ואמר שלמים הנה אם אנו מבטלין תיבת שלמים שהוציא מפיו נגד מחשבתו ונשאר רק המלין הרי עלי בלחוד מאמר כזה אינו מחייב כלום כי לא נתבטא בו שום חיוב, וכיו"ב בנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים הנה אם אנו מבטלין מלת שעורים שאמר ואע"פ שעדין נשארה תיבת פת והוי כאומר עלי פת, אך זה בודאי אינו ראוי להתקיים דפת סתמא כוללת כל מיני פת ובלבו חשב רק לאסור עליו פת של מין מיוחד ונמצא שנתבטלו כל שתי התיבות ''פת שעורים'' שאמר דהוי שתיהן כמלה אחת ונשאר רק הרי עלי בלבד שאינו כלום, משא"כ הכא באומר הריני נזיר מגרוגרות דאז אע"פ שאנו מבטלין תיבת מגרוגרת שאמר וגם תיבת מיין שחשב עדין נשאר מאמר שלם הריני נזיר שזה לבדו הוי קבלה שלמה לחייבו בנזירות והוא פשוט ונכון

ב) נזיר (ס"ב ע"ב) גרסינן שם דנדרי עבדים כנענים אינן חל, משום דנדרים איתקש לשבועות ובשבועות כתיב להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו ומשו"ה אפי' מחאה אינו צריך ונזירות לא איתקש בזה לנדרים וצריך מחאה אבל מחאה מועילה משום דכתיב בפ' נדרים לאסור איסר על נפשו ודרשינן מי שנפשו קנויה לו יצא זה שאין נפשו קנויה לו ומדא''ע לנדרים תנהו ענין לנזירות וע"ש במפרש וברא"ש מפני מה לא אמרינן נמי בזה איתקש נזירות לנדרים, ותמהני דא"כ עבד עברי נמי תועיל מחאת הרב לענין נזירות ונמעטיה מלאסור איסר על נפשו דהא אין נפשו קנויה לו דהרי קי"ל בקידושין (ט"ז) דע"ע גופו קנוי לרבו וגם נדרו לא יהא נדר ולא יהיה צריך אף למחאה כיון דאיכא בזה הרעת אחרים, ונהי לענין קושיתי הראשונה דתועיל מחאת הרב בע"ע מפני שאין נפשו קנויה לו י"ל כיון דע"ע יוצא בגרעון כסף בע"כ של אדון ויוכל לסלקו מקרי שנפשו קנויה לו, אבל עדין תקשה קושיתי השניה דנדרים של עינוי נפש של ע"ע לא יהא חלין כלל דהרי יש בזה הרעת אחרים ומ"ש ע"ע מע"כ

ולכאורה כיו"ב יש להעיר א"כ נדרי ענוי נפש באשת איש המשועבדת לבעלה למלאכתה אמאי צריכה הפרה, תיפוק ליה דלא חל כלל דהא איכא בזה הרעת אחרים, ולומר ולישב כיון דיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה לא מקרי הרעת אחרים, זה לא מסתבר כלל דסוף סוף יש בזה עתה הרעת אחרים, ואם סברתי זו מסתברת לענין שנקרא עי"ז