דעת מרדכי א קנז

ר"ט לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה, ופירש הר"ן וה"ה לנדרים דאיתקש לגזירות דלא חייל אלא א"כ יקבל בלא תנאי, דאין תנאי מועיל בנדרים ע"ש והקשה הקרן אורה דהא מצינו בקרא כמה נדרים בתנאי כמו בנדר יעקב ובפ' חקת אם נתן תתן העם הזה בידי והחרמתי את עריהם ובנדר יפתח ונדחק לתרץ דנדר בעת צרה שאני דמהני אפילו ע"י תנאי ע"ש

ול"נ לחדש דכמו שכתבו הראב"ד והרמב"ן (פ"ב דביצה) גבי ההוא דאמר הבו ליה ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי, אר"פ ארבעה מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב: דטעמא דמלתא הוא משום דהוי כשתי מתנות שנתנו לו מאת אבי הבת, אשר אחת אינה תלויה בחברתה ואי בעי שקיל רק חדא, וזוהי שיטת הרי"ף (בפ' מי שמת) ולא כהרב בעה"מ דהוא מטעם דמעשה קודם לתנאי דבטל התנאי, יען כי דמשפטי התנאים לא נאמרו רק היכי שהמעשה עשה מיד רק שהטיל בו תנאי שע"י בעול התנאי נעקר המעשה, אז צריכא למשפטי התנאים לעקר המעשה שכבר נעשה, אבל היכי שקבע הגבלת המעשה רק לאחר קיום התנאי אז לא בעינן כלל למשפטי התנאים ע"ש. וכעין זה נ"ל לחדש גם הא דמלתא דר"ט לא נאמרה רק שמקבל עליו נזירות מיד אם זה פלוני ואם אינו פלוני אז תעקר הנזירות למפרע אבל היכי שמתנה שחלות הנזירות תחול רק בשעה שיתברר שפלוני הוא כדבריו אז גם לר"ט מועיל משום בשעת חלות הנזירות כבר הוא בהפלאה, וא"כ בכל התנאים האמורים בכתוב באורם דחלות המעשה לא יחול רק בשעה שיקוים התנאי ואז כבר הוא בהפלאה כלומר מבורר הדבר

ובזה ניחא נמי לעיל (י"ז ע"א) לפי גירסת הר"ן והרשב"א שם דפריך הש"ס דאמאי תלי המשנה הנזירות אם אוכל הו"ל למיתני הריני נזיר, הריני נזיר תרי זימני הו"ל נזיר וחייב למנות שתים ומתרץ דתני לה אגב שבועות ע''ש וקשה דנימא דלהכי תני דתולה הנזירות בתנאי דאכילה לאשמעינן אגב אורחא דלא כר"ע, משום דלר"ע אין נזירות חל כלל ע"י תנאי, ואין לחלק דבתנאי שבידו לעשות עדיף טפי הא לענין ברירה חשבינן לתולה בדעת עצמו ליותר מסופק ואינו מבורר לומר ע"ז אין ברירה מבתולה בדעת אחרים. אבל לפמש"כ ניחא דאיתא בגיטין (ע"ב ע"א) ''דאם'' שתי לשונות משמע, משמע כמעכשיו ומשמע נמי לאח"ז, וא"כ באומר הריני נזיר אם אוכל התחלות הנזירות אינה אלא לאחר שיאכל ואז כבר הוא מבורר ובהפלאה הוא ואף ר"ט מודה דחייל הנזירות ולהכי מוכרח לתרץ דתלי הנזירות באכילה אגב שבועות

וע"פ הרמב"ן הנ"ל אמרתי להעיר מה שהקשו התוס' (נזיר י"א) ד"ה דהוה מתנה, איך מהני תנאי בנזירות הא הוי א"א לקיים ע"י שליח ותירצו אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנותיו תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יוכל להעשות ע"י שליח ע"ש והגרע"א בגליונו הקשה ע"ז וז"ל ק"ל דעדין איך יתורץ ההוא דנדרים (ר"פ ואלו נדרים) קונם רחיצת עולם אם ארחץ הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח עכ"ל, ועין בנוב"ת (חיו"ד סימן קמ"ז ובשמים ראש סימן ר"ד ובכ"ד שם ובח"ס חאה"ע ב' סימן צ') ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל היכי דהמעשה מתחיל לחול לאח"ז אין צריך למשפטי התנאים אם כן לק"מ מרחיצת עולם אם ארחץ דהר"ן שם פירש דכל הסוגיא איירי שהאיסור לא יתחיל רק אחר קיום התנאי, וא"כ אע"פ דא"א לקיים ע"י שליח אפ"ה מהני תנאי כיון דהאיסור מתחיל לאח"ז אין צריך למשפטי התנאים. ותימא על הגרע"א שלא נתעורר מזה

אכן עדין תקשה מנדרים (ט"ו) גבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכן משבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה, ועין בהגהות מצפה אותן (נדרים פ"א) מה שהביא בשם הר"ן שבועות. אכן לענין שבועות העירו ג"כ המפרשים ששייכה שליחות בהבאת הקרבן ודמי לנזיר, אבל מנדרים הנ"ל בודאי קשה

ולכאורה היה נראה לחלק בין אם הענין הנתחדש הוא בקום ועשה לבין אם הוא אך בשב וא"ת, כיון דהא דבעינן למשפטי התנאים הוא משום שמצד הסברא אין בכח התנאי לבעל המעשה שכבר נעשה, ועין פנ"י (כתובות ע"ד) א"כ זה אינו שייך רק אם הענין הוא בקו"ע כמו מו"מ, מתנה חליצה וכדומה, משא"כ כשאינו אלא בשוא"ת דנדר בקו"ע ליכא והענין הנרצה הוא שלא לישן ושלא לאכול, א"כ על דבר זה אין שייך לומר שאין בכח התנאי לבטל את המעשה שכבר נעשה, שעדין לא נעשה דבר ואי קרי מעשה קבלת האיסור בעקימת שפתיו, עיין נא בנו"ב הנ"ל שהעיקר הוא על קיום המעשה ולא על קבלת האיסורים, ולפ"ז לק"מ משבועות ונדרים ועיקר קושית התוס' רק מנזירות שבנזירות גם קו"ע איכא והוא הבאת הקרבנות, והיה נראה להם בס"ד דבעינן שכל הנזירות תוכל להתקיים ע"י אחרים וע"ז תירצו דסגי מה דהבאת הקרבנות אפשר ע"י אחרים וזהו נחשב כאילו כל הנזירות יכולה להתקיים, והכונה ג"כ שבג' מינין האסורין בנזיר אין מעכב כלל מצד עצמם כיון דבשוא"ת הם והבן. באור לפה"מ להרמב"ם. ענף ב

נדרים (פ"ד מ"ב) המודר הנאה מחברו וכו', ומחזיר לו אבידתו ופי' הר"מ בין שהיו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר לפי שהוא מצוה שהתורה מכריחתו עליה עכ"ל הר"מ בפה"מ וגם הרע"ב כתב כן בקצרה ונראה מדבריו שטעם זה מספיק לשני החלוקות בין בנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה אין זה חשוב מהנהו במה שמחזיר לו אבידתו, כיון שאין המחזיר מתכוין להנות את המודר אלא לקיים מצוה דרמי על נפשיה ואע"פ דממילא מתהני אידך לית לן בה דהוי לא אפשר ולא מתכוין דלכו"ע שרי, ועין (פסחים כ"ו ע"ב) ואע"ג שהתוס' שם ד"ה לא אפשר. כתבו דהיכי דהוי פסיק רישא אסור, ובפסחים מיירי בגווני דלא הוי פסיק רישא, מ"מ הר"ן פגה"נ חולק אדבריהם, וס"ל דדוקא באיסור אכילה שייך פסיק רישיה ולא באה"נ ויוכל היות דה"נ דעת הר"מ והרע"ב כאן

וכפירושו של הר"מ מוכח בש"ס גבי המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב דפריך הש"ס שם במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורים על חולה אפי' יושב נמי, ופי' הר"ן שם דעומד מאי טעמא שרית ליה משום דמבקר מצוה דנפשיה עביד ונהי דהחולה מתהני ממילא שרי וכיון שכן אפי' יושב נמי ע"ש, אלא שלשיטת הר"מ עדין תקשה מהא דקי"ל לעיל (ע"ו ע"ב) דבאומר הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו דנימא דמותר משום שהתורה מכריחתו עליו ואע"פ שממילא נהנה ג"כ מ"מ לישרי כמו דאמרינן הכא לענין השבת אבידה, ובאמת הקשה כן הר"ן לעיל שם מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, ותירץ דהיכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסור, אבל לשיטת הר"מ כאן דמוכח דפליג ע"ז, דא"כ גם הכא גבי השבת אבידה ליתסר מטעם דהכא נמי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה, ואולי נימא לחלק בין היכי דהמודר מתהני והמדיר עביד מצוה כמו הכא גבי אבידה דאין המדיר רשאי להבטל ממצותו בשביל הנאת המודר כיון דהוא אינו מכוין לכך ואע"פ שגם על המדיר איכא איסורא וביותר לשיטת הר"מ דס"ל דהוא לוקה עין בר"ן (ט"ו ע"א) ד''ה הלכה, מ"מ כיון דגוף המדיר אינו נהנה לית לן בה, אכן זה דוחק ויותר ניחא ע"פ שיטת הרשב"א התם דס"ל דמצות עונה