דעת מרדכי א קנה

לההוא אתונא דהוי גרופה נורא הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך אותיב אכרעאי וכו' ומאי כולי האי דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב הונא וכו' משום רשב"י ניחא לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר וכו' עכ"ל וקשה מאי ראיה מתמר התם אילו גלתה ופרסמה בפומבי היתה עושה מעשה להלבין פני יהודה ברבים וע"ז מחויבת למסור נפשה, משא"כ הכא הרי מר עוקבא לא היה עושה שום מעשה בהלבנת פני העני, וכיון דעיקר הלבנת פנים אינו אלא מטעם אביזרייהו דש"ד, א"כ לא תהא חמירה מש"ד גופה, זולת דנדחוק דמצד מדת חסידות עשה כן אף שלא היה מחויב כלל, ויהא ראיה לשיטת המחבר דרשאי אדם להחמיר על עצמו ולמסור נפשו אף במקום שאינו מחויב ודלא כשיטת הרמב"ם בזה, דאל"כ תקשה מאשת מר עוקבא

ויש לספק קצת אם אונסין שני ב"א להרג איש אחד אם בכה"ג ג"כ אומרים מאי חזית וכו', א"ד תרי עדיפי מחד, וממעשה דמר עוקבא יש פנים קצת להחמיר וראיה מפורשת לזה ממעשה דשבע בן בכרי המבואר ברש"י (סנהדרין דף ע"ב ע"ב) ד"ה יצא ראשו וכו' דאילו לא יחדו לאדם ידוע הוי אסור למוסרו אע"פ ע"י כך יהרגו הרבה ע"ש

עוד הנני מסתפק דאם אמרו לאחד לך וקוץ ידו של פלוני ואם לאו נהרג אותך אם מותר או אסור ומחויב למסור נפשו ע"ז, ולכאורה מטעם דמאי חזית וכו' הסברא להתיר דהכא נפש והתם אבר, אך יש להחמיר מטעם אחר דאין להציל נפשו באבריו של חברו, וכמו בממון אסור להציל נפשו בממון חברו ואע"פ בממונא אינו איסור אלא שמחויב בתשלומין אבל בשעת מעשה מותר להציל נפשו ועי' בפ"ד להמ"ל, מ"מ אפשר לומר דשא"ה דאפשר בחזרה אבל כאן א"א בחזרה, וראיתי בפ"ת (יו"ד סי' קנ"ז) שמסתפק להיפך אם אמר השר ליהודי אחד הנח לי לקצוץ אבר אחד שלך ואם לאו אהרג את חברך ומביא בשם מוהר"ם רקאנטי ומהרדב"ז דאינו מחויב, והנה ראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ה) שמסיק שהמכניס א"ע בספק סכנת נפשות להציל את חברו מסכנה ודאית הר"ז ספק סוטה וכאשר זכרוני יגיד לי ראיתי מכבר באיזה ספר שמביא ראיה מהירושלמי שמותר ושכחתי מקומו וכעת נ"ל ראיה מסוגיא דכתובות (ס"א) בעובדא דרב אשי ומר זוטרא, דפריך שם ורב אשי היכי עביד הכי לתחוב אצבעו במאכל המלך וסמך אניסא ומשני רוח צרעת חזה בו ומפרש בשמ"ק שרוח צרעת חזה במר זוטרא ולהכי מסר עצמו למיתה ע"ש, והכונה ע"כ דר"א הכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל את מ"ז מודאי סכנה, דאי נימא דהוי ודאי סכנה אכתי תקשה לר"א היכי עביד הכי ומדעשה כן ר"א ש"מ או שמחויב לעשות כן או עשה זה ממדות חסידות ועכ"פ ספק שוטה לא הוי. סימן סד לידידי הרב הגאון המהולל חו"ב וכו' מוהר"ז ברעוודא נ"י הגאבד"ק שאוולאן

במש"כ כת"ר להעיר בעת שמנקין את המקוה וקשה מאד לשאב המים עד גמירא. אם יש עצה בשעה שהמים קרובים לשולי המקוה לשפך בתוכה חלב דהרי קי"ל מים שאובין שנשתנו מראיתן ליין או לחלב ונפלו לא פסלוהו, כמבואר (יו"ד סי' ר"א ס"ק כ"ג) והוא משנה (מקואות פ"ז ובמכות ג' סע"ב) ואח"ז כשחוזר למראה מים כשר כמבואר שם (ס"ק כ"ה), אך חזר וסתר דאפשר אימתי אמרינן אם נשתנה המקוה ממראה חלב למראה מים דכשר דוקא בכה"ג דאיירי הרמ"א בס"ק (כ"ע) שהוא מהתוספתא דקודם נפילתן הג' לוגין מ"ש כבר נשתנה מראה המקוה מחמת נפילת היין שנפל שמה ואח"ז נפלו שמה הנ"ל מ"ש, שמעולם לא היה על המקוה שם פסול מצד שאובין אז שפיר אמרינן דחוזרת הכשרה כשתשוב למראה מים, אבל היכי דמקודם נפסלה מטעם נפילת ג"ל מ"ש אינה חוזרת להכשרה אח"ז כשתשוב למראה מים, ועוד כיון דמקואות דידן מעינות נינהו ומעין אינו נפסל משום שנוי מראה, כמבואר (ס"ק כ"ח) וכיון דאינו נפסל איך יוכל להכשיר, ושוב דחה דממ"נ אם נחשב המים הללו לשאובין הרי שפיר מהני התקנה ע"י שנוי מחאה, ואם חשבינן המים הללו למי מעין א"כ אין כאן שאובין כלל ולא פסלוהו, כונתו דהא מעין אינו נפסל ע"י ג"ל מ"ש עכת"ד

הנה סוף דבריו לא נראה כלל, הרי במקואות דידן אין הספק אם מעין או מקוה הם, ועין במשכנות יעקב בזה בדין מקואות דידן הסמוכות לנהר, רק דחיישינן נמי לשיטת השאלתות המבוארת היטב בתה"ד (סי' רנ"ח) דס"ל דגם במעין צריך מ' סאה לטבילת אדם ורק לטבילת כלום א"ל מ"ס ולכן גלמ"ש פוסלים גם במעין החסר משיעורו, ומ"מ שינוי מראה אינו פוסל במעין, ובכן שפיר יש מקום לומר דשינוי מראה לא יועיל במעין להכשיר כמו שאינו מועיל לפסול אם נימא כהנחתו דתלי זה בזה

וגם הדין של התוספתא שהביא הרמ"א במקוה שחסרה ממ"ס שיש בה שינוי מראה ע"י נפילת יין לשם ואח"כ נפלו שמה גל"ש דחוזרין ומתכשרין כשחזרו למראה מים לא יתכן במעין דלא נפסל כלל מעיקרא ע"י שינוי מראה ונפסל ע"י נפילת הגל"ש ולא מהני החזרה שחוזרת אח"כ למראה מים לפ"ד דתלי זה בזה ויבואר עוד לקמן עד פרע זה ועיקר הערתו מצאתי בשו"ת עולת יצחק להרב מלוצין (סוף קפ"ג) שהביא כן בשם הספר שם אריה שאינו תח"י לעיין בו

ונלע"ד בזה הנה מה שכתב הרמ"א בשם התוספתא וז"ל מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנו מראיה ונפל שם גל"ש אינן פוסלין וכחוזר והשלים המקוה במום כשרים וחזרה למראה מים כשרה ב"י בשם התוספתא בשם הראב"ד עכ"ל וכתב ע"ז הש"ך (ס"ק ס"ח) דהרי הוא כאילו בלו יין ושוב אינו נפסל בגל"ש עכ"ל ובמעיו"ט (ה' נדה סין י"ט אות כ') שהביא הרא"ש שם את התוספתא כתב ע"ז וז"ל כיון שחזר למראה יין הרי הוא כאילו יין ובסיפא תנן ג"ל מ"ש שנפל לתוכן קורטוב יין לא פסלוהו עכ"ל המעיו"ט, ואע"פ ששניהם יחד הש"ך והמעיו"ט העתיקו לשון הראב"ד בהשגותיו (סוף פ"ז מקואות) ולפום רהיטא נראה שתמימי דעים המה, מ"מ בשום לב נראה שרחוקים זה מזה בבאור שיטת הראב"ד ונ"מ רבתי לדינא, וז"ל הראב"ד מצאתי בתוספתא מקוה שאין בה מים מ' סאה ונפל לתוכן יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בג' לוגין, ולא עוד אלא אפילו חזרו מראיו לכמות שהיה כשר פירש כיין שחזר למראה יין הרי הוא כאילו כלו יין ושוב אינו נפסל בג' לוגין מים ונ"מ שאם חזרו למראה מים כשר וכו' עכ"ל, עין מבין ראה בעליל שהש"ך והמעיו"ט העתיקו לשון הראב"ד הנ"ל אך בבאורו נפרדים המה, דמהעתקת הש"ך נראה שמפרש כונת הראב"ד דטעמו קאי על המים שכבר היו במקוה קודם נפילת הגל"ש אשר נשתנה מראיהן ע"י נפילת היין דכיון שמראתם דומה ליין דין יין עליהם ואינם נפסלים ע"י נפילת גל"ש שנפל אח"ז דתקנה דגל"ש לא נאמרה רק כשנפל למים ולא כשנפל ליין

אך עדיין דבריו צריכין ביאור דהלא כתב הראב"ד בס' בעה"נ דבנפל יין למקוה ונשתנו מראיו אף שלא נעשה כמראה יין נמי פסול, הובא בש"ך (ס"ק ס"ו) ודיוקו הוא מלשון המשנה דמקואות (פ"ז מ"ג) דקתני נפל לתוכו יין או מוהל ושנו את מראיו פסול ולא קתני ושנו מראיו למראה יין וא"כ ה"נ בתוספתא הנ"ל דלא תני רק ונשתנה מראיו ולא קאמר למראה יין ש"מ שבשנוי מראה כל שהוא פסול, וא"כ לכאורה בזה אין שייך כלל טעמו של הראב"ד והש"ך דהוי כאילו כלו יין דהא התוספתא