דעת מרדכי א קנ

לענין דלא מיחייבא למימסר נפשה לא מהניא האי דלא מיתהני דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה, ואע"ג דאמרינן בהמניח ונכרתו הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו, מכ"מ בלא הנאה נמי מיחייבה כמו שלא כדרכה דמקרי ענוי עכ"ל ע"ש, הרי מפורש הוא בדבריהם, דאיסור ערוה לא תלי כלל בהנאה וכעת ראיתי בספר א"ד (כלל כ"ד) שהאריך בפרט זה, וכתב דיסוד איסור עריות הוא ההנאה, והביא ראיה גם ממשנה דידן ועוד מכמה מקומות, והוא הכונה לדעתו בש"ס כריתות דקאמר במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה יעו"ש שהאריך בזה, ונעלמו ממנו דה"ת דיומא הנ"ל וכל ראיותיו אינן מוכרחות ואין להאריך בזה

והרויתי צמאוני בזה עפ"ד פה"מ להרמב"ם (הוריות פ"ב) ד"ה אין חייבין וז"ל ועשה שבנדה הוא כשנתטמאה בעוד שהוא בא עליה שנצוה אותו שיפרוש ממנה כמו שצונו לאחר שיצא מן המקדש וזו היא מ"ע כשנאמר לו פרוש ממנה, אבל יתחייב בזה במה שאומר לך וזה כי אם יבדל ממנה כשפרסה נדה מיד והוא בקשיו הוא חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג לפי שהנאה לו ביציאתו כביאתו וכאילו בא על הנדה עכ"ל, מדבריו אלה מוכח להדיא דעיקר קרא אתי לאסור הגמר ביאה וכדמפורש בדבריו שהעשה הוא שנאמר לו פרוש ממנה, וע"ז קאי העשה והל"ת שבנדה דמייתי הש"ס, אלא שאחר שאסרינן לו לגמור ביאתו אז אסרינן לו מצד הסברא גם הפרישה בא"ח מפני שיש בזה הנאת ביאה ונחשבה כגמר ביאה (ולישנא גמרא לישב דלא תקרב נמי לא תפרוש דעת לנבון נקל) ובאור הדברים הוא כך, דאילו לא נאמר קרא אז לא היינו מחייבין אלא על ביאה שלימה וגלי לן הקרא בנדה זה לעומת זה לחייב על העראה בלי גמר ביאה, ועל גמר ביאה כגון שנטמאת באמצע בלי תחלת ביאה ובכל עריות לחייב על שני חלקי הביאה על כל אחת בפני עצמה ילפינן מהקישא דר"י

וע"פ דברינו האלה מיושבת היטב קוה"ת (יבמות נ"ט ע"ב) שהקשו למאן דס"ל דאינו חייב קנס דאונס ומפתה רק על גמר ביאה דוקא, א"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין (ע"ג ע"ב) למ"ד העראה זו הע"ט איך קתני בכתובות ואלו נערות יש להן קנס הבא על אחותו הא מצילין אותה בנפשו והוי קלב"מ ופטור מקנס, ומאי קושיא הא לדידיה נמי אתי שפיר דהא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ממש, ומשעת העראה דפגמה לה איפטר מקטלא וכו' ע"ש

וכן מה שהקשה הגאון רד"ב בהקדמת הפנ"י לסדר נשים דמאי פריך הש"ס (כתובות ל"ב) על המשנה דאלו נערות הנ"ל הא תנן אלו הלוקין הבא על אחותו וכו', ואין לוקין ומשלמין, ומאי פריך הא מלקות מחויב אהעראה וחיוב ממונא דקנס הוא אגמר ביאה וכו' ע"ש, ולפי הנחתנו האמורה לעיל ניחא מאד, דהא למאן דס"ל דקנס לא מיחייב אהעראה לבדה וטעמיה משום דקנס לא הוי בכלל הקישא דר"י ולא איתקש לנדה, א"כ כמו דלא מיחייב אהעראה לבדה ה"נ לא מיחייב אגמר ביאה לבד, דהא לחייב בכל עריות אגמר ביאה לבד לא ידענין אלא מדאיתקש לנדה, ובנדה אם נטמאת באמצע הביאה אסור לגמור ילפינן מותהי נדתה עליו כמו שהבאתי מפה"מ לרמב"ם בפ"ב דהוריות, ואף לאו איכא ע"ז דבכלל לא תקרב נכלל נמי לא תפרש, וע"כ דחייב אגמר ביאה, ופרישה בא"ח חשובה כגומר מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, וכיון בקנס דלא הוקש לנדה. לא מיחייב אגמר ביאה לבד, כמו דאינו חייב אהעראה לבדה, כי ביאה שלימה בעינן, וא"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין ובכתובות הנ"ל כיון דהעראתו אינה ראויה לחייביה בקנס משום דמצילין אותה בנפשו, או חייב במלקות ע"ז, וא"כ לא נשאר אלא גמר ביאה לבד, ואגמר ביאה לבד אינו חייב בקנס דביאה שלימה בעינן, ועין בוחן יראה ההבדל שבין תרוצנו לתירוצו של הגרע"א (סימן קס"ד): ואף בלי הנחתנו ראוי לומר כן דאם בקנס לא מיחייב אהעראה לבד מאי חזית לאיחייבי אגמר ביאה בלבד ולא דמי למה שכתבו התוס' (ב"ב י"ג) דלהכי לא דחי עשה דפו"ר לאו לא יהיה קדש משום דבשעת העראה קעבר ללאו, והעשה לא מקיים עד גמר ביאה, דמשמע לכאורה, (אף דאינו מוכרח) דתלי רק בגמר ביאה לבד, שאני התם דהעיקר תלוי רק בהקמת זרע והקמת זרע בג"ב איתא, אבל הכא בקנס ביאה גורמת חיובא דידיה, וכל מעשה הביאה מתחלתה ועד סופה ביאה מקריא וכולה גורם חיובא, וקצת ראיה לזה ממה דהדר יליף (יבמות נ"ד) דיבמה נקנית ליבם בהעראה מקיחה קיחה, ואמאי לא יליף מדאיצטריך עליה למיסר אחות אשה ליבום דלא אתי עשה ודחי ל"ת, תיפוק ליה דהא בעינן בעידנא דל"ת עובר בהעראה ועשה דיבום אלא בגמר ביאה, אע"כ דאי לא ילפינן מהתם ה"א דביאה בעינן וביאה שלימה דוקא מקריא ביאה וא"כ אף ההעראה מסייע בהמצוה, ויש לדחות זאת, אבל מכ"מ בעצם הדברים נכונים הם בעה"י

וראיתי בהגהות רצה"ח על מס' שבועות (י"ח) שנגע מעט בדברינו והעלה להיפך, דאכל עריות לא חייבה רחמנא אפרישה בא"ח כי אם כשהיה בידה או בידו שלא לפרוש תיכף ופירש דאז חייב, אבל באי אפשר פטריה רחמנא מהלמוד ולנערה לא תעשה דבר, וזוהי אלא לענין חיוב מיתה וכרת וכדומה, אבל בטומאת אשה לבעלה גלי לן קרא להדיא מוהיא לא. נתפשה אפילו באומרת הניחו לו ובידה שלא לגמור הביאה נמי מותרת, ועוד סיים לבסוף דבלא"ה נמי לא קשה קושית הפנ"י והפלאה דהרי כאן גלי תורה לא תקרב דהיינו נמי לא תפרוש וא"כ הרי בפירוש חייבה התורה כאן אפרישה עכ"ד ע"ש והנה תירוצו האחרון של הגאון רצה"ח ז"ל הוא כעין תירוצנו, אבל לאחר העיון אין דבריו ודברינו נראים בישוב סתירת הסוגיות: אתירוצו הראשון של הרצה"ח קשה שהרי רבא בכתובות (נ"א) שמזכיר בדבריו אפילו אומרת הניחו לו שמלשונו זה מוכח דאפילו אם בידה שלא לגמור הביאה וגמרה נמי מותרת, ומ"מ רבא אינו מזכיר כלל בדבריו הקרא דוהיא לא נתפשה, אלא מצד הסברא הוא אומר כן משום דיצרא אלבשא ואנוסה הוא הרי להדיא מפאת הסברא סובר רבא שמותרת אפילו בכה"ג, ולא מקרא דוהיא לא נתפשה כסברתו של הרצה"ח, והקרא דוהיא לא נתפשה לרבא ע"כ אתיא לכדר' ישמעאל אקדושי טעות יעו"ש בסוגיא, אבל לדברינו שהוא כעין תירוצו השני ניחא שאע"פ שמצד הסברא אפילו היכי שיש בידה שלא לגמור הביאה נמי מותרת וחשובה אנוסה מצד דיצרה אלבשה, מכ"מ בעריות לענין חיוב כרת ומיתה גלי לן קרא שדין האשה שוה לדין האיש, וכי היכי דהוא מיחייב בכה"ג וכש"כ לעיל, דבאיש העושה מעשה לא אמרינן יצרא אלבשה, כן האשה נמי חייבת משום רצונה לבד דרחמנא אקשה לאיש מונכרתו הנפשות העושות

אבל באמת גם זה אינו נכון, דאם נחליט לסברא פשוטה דהרצון שבאשה בגמר ביאה נחשבת לאונס גמור א"כ יקשה מאד איך חייבה רחמנא בקרבן בעריות, הלא אונס פטור מקרבן, ואם נימא דחדוש הוא דחדשה רחמנא בעריות שבאשה שאף באונס דידה חייבת בקרבן, א"כ הו"ל למיפסק כן בכל אונס דעריות אפילו באונס שבתחלת ביאה שאם אחד אנס ערוה האסורה לו שהיא חייבת בקרבן, ואם הסברא אינה ברורה כל כך שמצד יצרא אלבשה נחשבת לאונס וכדמצינו באמת שאבוה דשמואל פליג עלה, אם כן אדרבא נילף מאיסור נדה שגם לגבי טומאת סוטה לבעלה גם כן לא מיחשבה לאונס

אכן לאחר העיון נראה לי, כי היטב דבר בזה הח"ס (חיו"ד סימן קנ"ה) המחלק בין איסור נדה לשאר עריות, דעד כאן לא קאמרינן בכתובות (נ"א) דתחלתה באונס וסופה ברצון כאנוסה חשובה אף אסוף מצד דיצרא אלבשה אלא בנאנסה מגברא אחרינא דיצרה תקפה מאד, דאם לא עכשיו אימתי, ומשו"ה מותרת לבעלה, משא"כ נדה שמותרת לאחר זמן, דמשו"ה מותר להתיחד עם אשתו נדה משום דאין תקיפת היוצר כל כך, א"כ אפשר אפילו באמצע הבעילה לא שייך יצרה תקפה כל כך וכו' ע"ש, ולהכי אתי שפיר