דעת מרדכי א קמט

לו שב מידיעתו, דאימא יצרא אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (נ"א) עכ"ל התוס' הרי דאף בגברא שייך הך סברא דיצרא אלבשיה. [ודע דדברי התוספות האלה צריכים באור. לפמש"כ (סימן א') בשם המל"מ דבאכל חלב והמיר ואח"כ שב חייב בקרבן כיון בשעת עשיית החטא הוי שב מידיעתו ובשעת הבאת קרבן שוב אינו מומר ולא מקרי זבח רשעים תועבה וא"כ אין התחלה לקושיתם דאמאי צריכים התוס' לומר דיצרא אלבשיה, דאפילו היה מזיד גמור בשעת פרישתו, מ"מ כיון בשעת כניסה כשר היה ושוגג גמור היה שפיר מקרי שב מידיעתו, אם לא דנימא לחלק דהיכי דבתוך כדי דבור שאכל חלב בשוגג אכל חלב במזיד מיקרי אינו שב מידיעתו, ודבר זה לא ברירא לי וצריך שקידה ועיון בזה וגם כיון דחיובא אתחלת כניסה היא, ויוכל היות יותר מתכ"ד מתחלת כניסתו עד פרישתו בא"ח ממנה וצ"ע]

אכן השאלה על האיש יש לישב בקל, דיש לחלק בין האיש העושה מעשה בידים, לבין האשה שאינה עושה מעשה בידים רק רחמנא שויא לרצונה דידה מעשה, וכדאיתא (ב"ק ל"ב ע"א) ע"ש בתוס' משום דמסתברא דאדם שליט ביצרו מלעשות מעשה, אבל אין אדם שליט ברוח שלא להתרצות דבע"כ מתרצה ומתפייס, ומכל מקום מקרי שב מידיעתו, כיון דאיכא בזה הנאה מרובה, אבל אדידה שפיר קשה כנ"ל כיון דליכא בה מעשה רק רצונה שנתרצתה וארצונה חשובה אנוסה מטעם יצרא אלבשה

ובמה שכתבנו לחלק בין איש לאשה, בהא דיצרא אלבשיה דבגברא לא שייך כן משום דאדם מושל בנפשו מלעשות מעשה מסולקת קושית הפנ"י דכתובות (נ"א ע"ב) מה שהקשה שם אמאי חייב לר"א אכל כח וכח, ולמה לא אמרינן דיצרא אלבשא ולפמש"כ אין התחלה לקושיתו דבגברא לא שייך כן וכנ"ל וראיה נמי מסוגיא דידן דקרי לפורש בא"ח מזיד ולא אנוס, ונסתר בזה נמי מה שתירץ הגר"ש איגר (תרע"א סימן רכ"א אות ד') קושית התוס' (יבמות כ'' ע"ב) אהא דקאמר הש"ס שם דלהכי אלמנה מאירוסין לכה"ג אינה מתיבמת ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאמאי לא קאמר גזירה תחלת ביאה אטי סוף ביאה דבהעראה כבר נתקימה המצוה וע"ז תירץ הגרש"א הנ"ל דעל סוף ביאה ליכא למיגזר דאף אם יעבור ליכא איסור דיש לו דין אונס משום דיצרא אלבשא יעו"ש שהאריך בזה, ודבריו נסתרין מסוגיא דידן דקרי ליה הש"ס מזיד בנטמאת באמצע הביאה וגומר ביאתו או פורש בא"ח ולא אונס וע"כ כמו שכתבנו דבגברא לא שייך כן וכשאמרנו מלתא בטעמא. ענף ב

ובכדי לישב סתירת הסוגיות דשבועות (י"ח) וכתובות (נא) לולי דמספינא הוה אמינא דבר חדתא וזהו, דהנה איתא בשבועות (י"ח ע"ב) אזהרה למשמש עם המטמאה ואמרה לו נטמאתי דלא יפרוש מיד מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו אשכחן עשה, ל"ת מנלן אמר ר"פ אמר קרא לא תקרב לא תקרב נמי לא תיפרוש הוא דכתיב האומרים קרב עליך וכו' עכ"ל הש"ס והנה עיקר חיובא באשה דמחויבת בכל העריות כמו איש הוא מדכתיב ונכרתו הנפשות העושות לתרוייהו קאמר רחמנא, והנאה ורצונה דידה שויא רחמנא למעשה כמפורש בב"ק (ל"ב ע"ב) ע"ש בוספות, ולפ"ז ניחא דכיון דלאו דלא תקרב קאי נמי אפרישה וגם ע"ז כתיב ונכרתו הנפשות העושות א"כ גלי לן קרא דבאיסור נדה חייבא רחמנא גם לדידה אפרישה ואף בפרישה שויא רחמנא לרצונה דידה מעשה ובאופן שהיתה יכולת בידה למחות שלא יפרשו זה מזה תיכף, אבל אם אין בידה לעכב שלא יפרוש ממנה מיד בא"ח בכה"ג פשיטא דפטורה ואינה מיחייבה בשביל הנאתה ורצונה לבד דאנוסה גמורה היא. בלא אפשר ומכוין וכש"כ לעיל ועי' (חו"ד קפ"ה סק"ח)

וכל זה באיסור נדה לבעלה וה"ה בכל העריות דהוקשו כולן זה לזה בהקישא דר"י (יבמות דף ח' ונ"ד) אבל בטומאת אשה לבעלה דלא כתיב קרא לזה, אז אזילנן בתר הסברא דרצונה שבסוף ביאה לאנוסה חשובה משום דיצרא אלבשה ומותרת לבעלה

ועפ"ז יש להעיר קצת על הלשון התוספות, (ב"ק מ"א) דאיתא התם אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר, ופריך ה"ד אלימא דרבעה וקטלה, מה לי קטלה בקרנא מה לי קטלה ברביעה, אלא דרבעה ולא קטלה, הא דלא משלם את הכופר משום דלא קטלה הוא. אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתאה לבי דינא וקטלוה, מהו דתימא כמאן דקטלא דמי קמ"ל וכתבו התוס' שם ע"ז בד"ה כמאן דקטלה וז"ל, וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהביאתו עליו וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליו השור לרבעה ואלבשה יצרה ונתרצתה ואפילו למ"ד בכתובות (נ"א) תחילתו באונס וסופו ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה ברצון ואסורה לכו"ע ה"ה שנהרגה עכ"ל מבואר מדבריהם להדיא שמדמין איסור לקטלא, דס"ל דאילו היתה תחלת ביאה של הבהמה באונס גמור וסו"ב היה ברצון ואפילו באומרת הניחו לו שיש בידה לפרש ואינה פורשת, אז היה תלוי בפלוגתת אבוה דשמואל ורבא בכתובות שם, דלאבוה דשמואל דתחילת ביאה באונס וסוף ביאה ברצון אסורה לבעלה ה"ה הכא שנהרגה, ולרבא שמותרת לבעלה ה''ה שאינה נהרגת כן מבואר למעיין הישר, (ועי' בבית מאיר אה"ע סימן קע"ח סק"ג, מה שמדייק מהרמ"א סימן כ' וש"י ח"א סימן צ"ד)

וקשה לי כיון דחזינן בשבועות שם דבעי ילפותא מקרא דחייב אפרישה בא"ח, וכ"כ גבי דידה ע"כ מקרא דונכרתו הנפשות העושות ילפינן ומובן ממילא דבכל העריות ג"כ דחייב אפרישה בא"ח וכשכ' הרמב"ם בסופ"ה משגגות הוא מהקישא דר"י וא"כ ביאת בהמה דאינה נכללת בהקישא דר"י וכדמוכח ביבמות (נ"ד ע"ב) דבעי התם רבינא מרבא המערה בבהמה מהו אמר לו אם אינו ענין להעראה דכתיבה גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהקישא דר"י תנהו ענין להעראה דבהמה, וע"ש בתוס' ד"ה בזכור מהו, שכתבו הא דלא יליף זכור ובהמה מהקישא דר"י משום דאת מקורה הערה כתיב והנהו לא שייך בהו מקור, א"נ משום דזכור ובהמה לא חשיב ביאה ועוד דאפסקינהו דקרא דמולך וכו' ע"ש. וכיון דביאת בהמה ליתא בכללא דהקישא דר"י ולהעראה צריך קרא מיוחד, ומנלן לחייב בהו לאבוה דשמואל היכי דתחלת היתה באונס וסופו ברצון הא חזינן דבנדה בעי קרא לזה דוקא לחייב אפרישה בא"ח ובשאר עריות מהקישא דר"י וא"כ בביאת בהמה דליכא הקישא מנלן למיחייבא

ואין לומר דשאני סוף ביאה מפרישה בא"ח וע"כ לא צריך קרא בנדה אלא אפרישה בא"ח. אבל על סוף ביאה ממש לא צריך קרא לזה, ז"א דיש לנו הוכחה עצומה דאין בין פרישה בא"ת לגמר ביאה ממש ולא כלום ודא ודא אחת היא דניחזי אנן, דיש לדקדק בלשון המשנה דשבועות, דתנן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. טעם זה איני יודע למה הוא בא, הא בגמרא יליף מקרא ע"ז דאיכא עשה דותהי נדתה עליו ואזהרה מלא תקרב, דלא תקרב נמי לא תפרש הוא, וממ"נ אם טעם זה טעם נכון הוא, שמפני שיש לו הנאת ביאה. הרי הוא כבועל נדה ממש, א"כ קרא למה לי, ולמה לא סגי בפשוטו של לאו שכתוב בנדה ועוד קשה לי וכי איסור עריות בהנאה תליא מלתא, הלא במעשה תליא ולא בהנאה, וכן כתבו להדיא התוספות (יומא פ"ד) וז"ל ויש מפרשים דלהכי פריך הש''ס בסנהדרין (ע"ד) והא אסתר גלוי עריות הוי משום דלא מתהניא מעבירה שהטיל בה זוהמא וכו', ולא נהירא חדא