דעת מרדכי א יד

שהמתעסק הוא בפרט הנוגע לכללות שחיטת קדשים שמכוין באמת להיתר זביחה, אבל קסבר הוא שהיא בהמת חולין שלפרט הנוגע לשחיטת קדשים הוא מתעסק בדעתו לבהמת חולין

והנה בחולין (י"ב ע"ב) מדייק מה דאמור במשנה ריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דאתיא כר"נ דלא בעינן כונה לשחיטה, דלרבנן דר"נ לא מהני שחיטת חש"ו אפי' באחרים רואין אותן, ולתרוץ קמא שבתוס' דואחרים רואין אינו דומה לגדול עומד ע"ג שבגיטין (דף כ"ב) דשם מלמדין אותו, אבל הכא ראיה בעלמא, אז הדיוק הוא משלשתן מחרש שוטה וקטן מדמהני שחיטתן באחרים רואין אותן, ש"מ דלא בעינן כונה לשחיטה, ולתירוץ בתרא בתוס' דבשוטה לא מהני גדול עומד ע"ג בחליצה כיון שאינו מוכח, אז אין הכרח לחלק בין עע"ג ובין אחרים רואין אותן, רק דיוק הש"ס משוטה בלבד דשחיטה דומה לחליצה ולא לגט והוא פשוט, ומיהו בתוס' בגיטין (כ"ב) שכללו כל זה בקצרה לא נראה כן, וכבר עמד ע"ז בס' ט"ג דכיון דבשוטה לא מהני עע"ג א"כ שוב אין הכרח לחלק בין עע"ג ובין אחרים רואין אותן ותירץ בדוחק דשחיטה דומה לגיטין כיון דבעי דקדוק היטב בהלכות שחיטה משא"כ נחירה א"צ לכ"ז ע"ש, והרשב"א בחדושיו מפרש באופן אחר ע"ש, ושוב בעי שם הש"ס קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה, ופירש"י כגון בשחיטת קדשים דבעי כונה כדילפינן בשמעתא קמייתא בזבחים ושחט קטן עולה לשמה מי הויא כונה או לא, והקשו שם התוס', ד"ה קטן יש לו מחשבה וז"ל וא"ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר משום דזבחים סתמא לשמן קיימי ואינו פוסל עד שיכוין שלא לשמן וי"ל דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוה ליה מתעסק ופסול, כדאמרינן בזבחים (מ"ו) לשם חולין כשרה משום חולין פסולה, ואפי' אומר הקטן יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין מיבעיא לן אם כונתו כונה ודילמא לא מהני אם אין מעשיו מוכיחין עכ"ל (ועי' ע"ז כ"ז בתוד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה ובמרדכי הלכות ציצית ומזוזה ובבאור מוהר"מ באנעט וקצרתי וכתבתי אלא ברמיזות)

ואחרי אקדמות מלין אלה קשה לי דמבואר מדבריהם דאילו היה הדין דשוחט קדשים משום חולין דכשר אז היתה שחיטת קטן כשר בקדשים והנה הרמב"ם השמיט לגמרי להאי דינא דמשום חולין פסולה *) דכתב (פ"א מהלכות פה"מ ה"ג) בזה"ל, השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא

כמתעסק ) *) וע"ד השמטת הר"מ אמאי לא כתב משום חולין פסולה, כבר העיר בזה הפני משה בירושלמי (קידושין פ"ק הלכה ה') וכתב שם דכיון דנלמד מלרצונכם תזבחהו, לדעתכם זבחו הרי שאינו מפורש במקרא רק אם עצם הזביחה היה במתעסק אבל אם עצם הזביחה היתה בכונת היתר שחיטה רק המתעסק היה לענין קדשים, זה לא נקרא מתעסק והוא דלא כדעת התוס' הנ"ל, וא"ת הרי לענין עצם הזביחה שהוא פסול נפקא לן מושחט את בן הבקר י"ל דהתם למצוה עכ"ד, ולכאורה קשה אסוף דבריו הרי למצוה ילפינן בזבחים (ד' ע"א) מואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים, אך באמת בלתי דבריו קשה אגופא דגמרא, דקאמר מושחט את בן הבקר זו בידינו הוא, לעכב מנין, ופירש"י דלמא אינו אלא למצוה וקשה כנ"ל הרי למצוה מואם זבח שלמים נפקא, ולכאורה יש לישב ע"פ קושית הצ"ק, שהקשה עמש"כ התוספות דתרתי מיני מתעסק יש כאמור לעיל, א"כ קשה מנלן לעכב אימא בתרווייהו למצוה וחדא למעט מתעסק ממין הראשון וחדא למתעסק למין שני, אבל לפי האמור ניתחא דלפ"ז שלשה קראי יש: א) ואם זבח שלמים קרבנו, ב) מושחט את הבקר, ג) לרצונכם תזבחו וע"כ חדא אתיא לעכב

אכן בפשוט י"ל דהנה באמת קשה על הגמ' דזבחים דאמור שם, דבזבחים סתמא כשר ובגיטין סתמא פסול, דמ"ש זבחים מגיטין הלא הדרשא בשניהם שוה, בזבחים כתיב ואם זבח שלמים קרבנו ודרשינן שתהא זביחה לשם שלמים, ובגט כתיב וכתב לה ספר כריתות ודרשינן וכתב לה לשמה וצ"ל דהחלוק בדין סתמא מקרבן לגט מסברא ידעינן, דהקרבן שהוקדש מכבר לשלמים הלא שלמים הוא ולכן סתמא כשר דמאליו ישאר מה שהיה מכבר, אבל בגט סתם אשה לאו לגירושין עומדת והסברא מכריח על הדרש, בזבחים דרשינן רק שלא יחשב על שלמים לשם עולה ובאינו חושב כלל שפיר דמי, ובגט דסתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואלמלי לא היו כתובים הפסוקים שמגלים שמתעסק פסול בקדשים כמו את בן הבקר והקרא דלרצונכם תזבחהו אז היינו אומרים שבעצם השחיטה שוה קדשים לחולין, ומה שכשר בחולין כשר בקדשים לכל חד כדאית ליה לר' נתן בזורק סכין סגי ולרבנן בנתכוין לחתיכת סמנים ועכשיו שגלה לן הכתוב שמתעסק פסול בקדשים בעינן דוקא כונה להיתר זביחה אף שאינו מתכוין להיתר הקרבן מה שהוא שלמים או עולה, כן הוא לרבנן ואף לר' נתן נמי כן הוא, דבקדשים לא פליגי וכמו דדייק הלח"מ בריש פסה"מ מלשון הר"מ שם והלכך השמיט הר"מ משום חולין פסול, כיון דהתכוין להיתר זביחה אע"ג דלא נתכוין להיתר קרבן כשר הוא בקדשים

והנה יש להקשות על הגמ' דפריך מנין למתעסק בקדשים שפסול הוא ופירש"י כמו זורק סכין ולהתוס' בנתכוין לחתוך סמנים, הא לקמן (דף ל"א) אמרינן וחולין דלא בעי כונה מנלן, ומשני מדגלי רחמנא מתעסק דפסול בקדשים מכלל דבחולין לא בעי כונה ומשמע שם דמלשון וזבחת יש לדייק דבעינן כונת היתר זביחה, וא"כ כל זמן דלא ידעינן דמתעסק פסול בקדשים גם חולין בעי כונת היתר זביחה ובודאי לא גריעי קדשים מחולין, וא"כ מאי פריך מנא לן דמתעסק פסול בקדשים, ואין לומר דהא גופא פריך מנלן דמתעסק פסול בקדשים, כלומר היכן הוא המקרא לזה דמתעסק פסול בקדשים עד דניליף מזה דחולין לא בעי כונה, דזה אינו במשמע כלל דטפי הו"ל למיפרך בדרך ישר מנלן דחולין לא בעי כונה, וצ"ל דשמואל סבר כרב לקמן (דף ל"א) דכל חולין לא בעי כונה וממילא גם בשחיטה כן הוא, והא דקאמר לקמן דילפינן מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים אנו אלא אליבא לר"י, דס"ל כר' יוסף בן יהונתן דחולין בעי כונה וע"ז קאמר בשחיטה מודה, ויהיה מזה סייעתא לפסק הר"מ שפוסק שם כרב נגד ר"י, אע"פ דבכ"ד ק"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר"י, משום דשמואל ור"ה ג"כ ס"ל כותיה דרב, ובפרט זה אם הלכה כרב ושמואל לגבי ר"י, יש בזה עקולי דברים ועין בשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' י"א) ובנו"ב שהאריכו בזה אך כאן גם ר"ה סובר כן ועין בחדושי הר"ן שהעיר ג"כ בזה

וראיתי בעונג יו"ט (סי' נ"ה) שהעיר בקושיא זו, ת"ל דל"ל תרי קראי חד למצוה וחד לעכב במתעסק הא למצוה לא צריך קרא כלל דהא ילפינן בזבחים [ד'] מואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים מהקישא דזאת התורה לעולה וגו', וצ"ל משום דק"ל בזבחים (דף ב') דסתמא לשמה קאי כיון שהקדישום כבר לשם קרבן זה, והא דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים היינו שלא יכוין להדיא לשם קרבן אחר דזה מיקרי זביחה שלא לשם שלמים אבל סתמא נמי מיקרי נמי לשם שלמים, והשתא אי לאו קרא דושחט את בן הבקר למעוטי מתעסק הוי אמינא דמהני נמי האי דסתמא לשמה קאי לענין כונת חתיכה, ודמי כאילו כיון לשם חתיכת הסמנים ולשם הקרבן שהקדיש מתחלה ולא בעי כונת חתיכת הסמנים אף למצוה להכי בעינן קרא מיוחד לחתיכת סימנים עכ"ל, ומלבד שעצם סברתו דחוק, משום שסברתו נשמעת רק אם נימא דהא דסתמא לשמה קאי פירושו הוא דחשבינן כאילו חשב להדיא לשמה, ובמחשב להדיא לשמה ממילא נכלל בכך גם הכוונה לעצם השחיטה, אבל באמת אין הפירוש כך, אלא באורו הוא דסתמא לשמה קאי דאין צריך כונה לשמה כלל דממילא הוא לשמה, וראיה לדבר הוא מקושית התוס' שהקשו דמאי בעי ר' יוחנן אי קטן יש לו מחשבה, הא כיון דסתמא כשר א"כ קטן לא גרע מסתמא ולפי דבריו בודאי גרע, דסתמא לשמה קאי אינו שייך רק במי שהוא בר כונה אם היה חושב להדיא דאז שייך לומר דסתמא הוי כאילו חשב