דעת מרדכי א קמח

לבת אלא לבית דרש אגדה היא ואין לבנות בנין עליה, והשתא לפ"ז הסוגיא דשבועות לא הוי מצי להקשות בפשיטות אי אפרישה אמאי שניהם חייבים חטאת הא האשה קרקע עולם דזה אינו, דמי ליכא ריש לקיש הנ"ל דמחייב קרקע עולם ברוצח וה"ה בעריות, ואמנם אנן סמכינן אסתמא דש"ס (נדה י"ב ע"א) דקאמר מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת וחיוב חטאת לא משכחת התם אלא אפרישה לפי מה שכתב הסדרי טהרה (ק"צ סק"ה) ומקדאמר לחייב בעלה משמע היא לא מחייבה משום קרקע עולם וכר"י בירושלמי לענין רוצח וה"ה לענין עריות עו"ש עכת"ד. וחזר דבריו אלה בכמה תשובות

ואנכי שמעתי ולא אבין דממ"נ אם הפרישה היתה ברצונה א"כ בודאי לא שייך קרקע עולם, דהא רחמנא שויא לרצונה והנאתה מעשה וכש"כ התוס' (ב"ק ל"ב ע"א) ד''ה איהו קעביד מעשה, ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה עכ"ל, ולאו דוקא בפרישה אלא אף בבעילה שלימה דלענין ג"ע מיחשבה לגבי אשה גם בעילה שלימה קרקע עולם, וכמו דאמרינן גבי אסתר אמנם לחיובא דעריות נחשבת למעשה ואי נימא דפרישה נחשבה לאנוסה וכש"כ הח"ס (בשו"ת סימן קנ"ד) דמאי אית לה למיעבד כשפירש בא"ח א"כ גם לר"ל פטורה מחטאת, ועד כאן לא קאמר ר"ל דבג"ט גם קרקע עולם חייבת למסור נפשה אלא היכא דהברירה בידה להמסר למיתה ולא להבעל אז אמרינן לר"ל חייבת להמסר למיתה, ולא למסור נפשה לבעילה אבל היכי דבא עליה בע"כ פשיטא דפטורה מכל חיובי כרת וחטאת, ומקרא מלא הוא, ולנערה לא תעשה דבר וכ"כ הרמב"ם (א"ב פ"א ה"ע) וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז (נ"ד ע"א) דאפילו היכי דהדין הוא דיהרג ולא יעבור אם עבר ולא נהרג פטור ממיתה דאנוס הוא, וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן קנ"ז סוף סק"א) ואף שיש שחולקין על התוס' מכ"מ היכי שאין בידה להנצל מעבירה אפילו במיתתה פשיטא שפטורה מכל עונש וקרבן, סוף דבר דברי הח"ס אינם מובנים לי

ואמרתי לכאורה לישב הסתירה הנ"ל, מסוגיא דכתובות (נ"א ע"א) על סוגיא דשבועות דאולי משום סברא דיצרא אלבשה אינה נחשבת בגדר אנוסה, אלא בגדר שוגגת, דאנוסה ממש לא הויא כיון דסוף סוף בדעתה ורצונה תלוי להתגבר על היצר, ולכן התם בכתובות (נ"א ט"א) מותרת היא לבעלה דאף בזינתה בשוגג נמי מותרת לבעלה וכלשון הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד ה"ט) האשה שזנתה בשגגה או באונס הרי היא מותרת לבעלה וכמו שהוכיחו האחרונים ממשנה ארוכה (יבמות ל"ג ע"ב) שנים שקדשו ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו נשותיהן חייבין בחטאת ומותרת לבעליהן, ומדחייבין בחטאת: ש"מ דשוגגת היא ומ"מ מותרת לבעלה, וכן מוכח מסוטה (כ"ז) ועוד מכמה מקומות, אבל בקרבן שפיר חייבת, דעיקר חיובא דקרבן הוא בשוגג, ולהכי שפיר קאמר הש"ס בשבועות (י"ח) הנ"ל דהא דקתני ונמצא על שלו חייבין שניהם בקרבן, שלא בשעת וסתה איירי ואפרישה קאי דגם היא חייבת בקרבן היכי דפרש בא"ח והיתה בידה שלא יפרש ממנה תיכף ומכ"מ אינה חייבת היא וגם הוא בידעו בשעת מעשה שאסור לפרש בא"ח ופרשו לא מיבעי הוא דלפי מה שנאמר לקמן דגבי גברא לא אמרינן דיצרא אלבשיה אלא אפילו גבי דידה נמי ביודעת אינה שייך לחייבה בחטאת מטעם אינו שב מידיעתו והוא ע"פ דה"ת ד"ה מצטער (שבועות כ''ז) אהא דבעי שם מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי, ופרשו התוס' דהכונה דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל, אבל במזיד לא היה אוכל ופשיט דלאו היינו שב מידיעתו, כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל עכ"ל א"כ הרי חזינן דהיכו דמרוצה לשגגה שאירעה לידו מקרי אינו שב מידיעתו וא"כ ה"נ בפרישה אף שמקרי שוגג מטעם יצרא אלבשה, מכ"מ כיון שיודעת ורצונה לזה אז עכ"פ לא הוית שב מידיעתו, דהא דעתה ורצונה להשגגה שאירעה לידה אבל היכי שאינה יודעת שאסור לפרוש שפיר חייבת קרבן מטעם האמור, דסברא דיצרא אלבשה אינה עושה לאנוסה אלא עושית בגדר שוגגת כן היה נראה לכאורה

אבל לאחר העיון גם זה תמוה, דהרי כללא הוא, שכל היכי שבמזיד חייב כרת אז דוקא בשוגג חייב חטאת, אבל היכי דאין כרת במזיד אין חייב חטאת אשוגג, והכא בלאו וכרת דלא תקרב כפי מה שמפרש הגמרא לא תפרוש, לעולם אמרינן באשה שאין בה צד המזיד, ולעולם חשובה לשוגגת מטעם יצרא אלבשה, ולא יצויר לעולם שתתחייב כרת בשביל הפרישה לבדה, כיון דחשבינן אותה לעולם לשוגגת, והיכן מצינו שוגג כזה שיתחייב בקרבן, שוגג שעולם לא יצויר בו כרת במזיד שלו אתמהה

? ואע"פ מצד הסברא הוא נכון שלא יתכן בשוגג כזה חיוב קרבן. לכאורה יש להעיר מדברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ג ה"ה) וז"ל העובד עכו"ם כדרכה ואפילו דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקולית כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל. וכתב שם הכ"מ דמקורו הוא מהמשנה דסנהדרין (ס') דתנן הפוער עצמו לבע"פ והזורק אבן למרקוליס זוהי עבודתו, ובגמרא, אע"ג דמתכוין לבזויי ומפרש רבינו למתניתין בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו למזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא עכ"ל, הרי חזינן אע"ג דבאותו ענין אי אפשר לעולם לבוא לידי מזיד ולחייב כרת, מכל מקום שוגג מקרי וחייב קרבן, כיון בדרך כלל אפשר להיות מזיד בע"ז, ראוי לחייבו אף הכא בקרבן ולומר עליו כל שבמזיד כרת בשוגג חייב חטאת ואין אנו צריכין כלל שבכל פרט ופרט שבאותו אופן שהוא מחויב בקרבן יהא מחויב במזיד כרת, אלא כל דבר ודבר נדון בכללו, והכי נמי אפשר לומר בתחלתו באונס וסופו ברצון שנדון בגדר שגגתו ולחייבה בקרבן, אע"פ שמזיד באופן זה לא יצויר שלעולם תהא חשובה לשוגגת מצד שיצרו אלבשה, כיון שבדרך כלל איכא כרת בנדה ועריות במזיד

ואולי דבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ם. והרמ"ך, דפסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) דהיכי דהדין הוא יהרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו והרמ"ך הובא בכ"מ שם משיג על הרמב"ם ממשנה זו, דאע"פ דמתכוין לבזויי חייב וההוא ודאי מוטעה הוא ואע"פ שקבל עליו התראה סבור דהתראתם בטלה ואפ"ה חייב, וה"נ אם עבד עכו"ם באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ"ל, והכ"מ מישב שיטת הרמב"ם עפ"ד בהלכות ע"ז דמפרש דאיירי המשנה לענין קרבן, ולאו לענין חיוב סקילה וע"ש בלח"מ, ואמרתי אולי בפרט זה פליגי הרמב"ם והרמ"ך, דדעת הרמ"ך דאם נימא דאין שייך מזיד כאן, אז אף קרבן לא היה ראוי להתחייב, ומדחייבין אותו בקרבן, א"כ במזיד הוא חייב סקילה ודעת הרמב"ם, דאפילו אם במזיד הוא פטור מסקילה מכ"מ הוא חייב קרבן כיון בדרך כלל, איכא מזיד וחיוב כרת בעכו"ם, אע"פ בפרט זה ליכא מזיד ודו"ק

ואחרי שנסתר החלוק האמור לפי שיטת הרמ"ך חזרה הקושיא מחדש, אמנם לכאורה קשה גם כן אף על האיש, אמאי דקאמר לעיל מזה, בסוגיא דשבועות (י"ח ע"א) ואלא בשאין סמוך לוסתה, ובמאן, אלימא בתלמיד חכם ולא חדא ולא מיחייב, אכניסה אנוס ואפרישה מזיד, ואמאי לא קאמר נמי דאף על אפרישה אנוס מטעם יצרא אלבשיה, דאטו בגברא לא שייכא הך סברא דיצרא אלבשא כמו באתתא, וכן כתבו התוספות שם (י"ז ע"ב) אהא דקאמר שם, אהא דאביי הנ"ל הוי בה רבה במאי אילימא בסמוך לוסתה ובמאן אילימא בת"ח, בשלמא אכניסה מיחייב קסבר יכולני לבעול אלא אפרישה אמאי ליחייב מזיד הוא, וז"ל אי בת"ח חדא הוא דמיחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן