דעת מרדכי א קמז

סימן מב יבאר אי אמרינן יצרא אלבשו אף באיש: סברת הח"ס דאין חלוק בין איש לאשה אבל זה אינו שייך אלא בגוף נוכראה ולא באיסור נדה לבעלה: יצרא אלבשיה משויה רק לשגגה ולא לאונס: אי בעינא על כל פרט שחייב חטאת יהיה במזיד כרת אי סגי מה שחייב כרת בכללות על אותו דבר אע"פ על פרט זה לא תצויר כרת ועוד פרטים שונים. ענף א

כתב הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ה ה"ז) מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדם ביאתו לראיית הדם והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו נטמאתי הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה כמו שבארנו בהלכות א"ב, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש כשהוא מתקשה חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו שהרי בעל נדה ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו, בד"א כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת ודמה שתקדום בעילתו לראיתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד שנמצא לו שתי העלמות בשתי הבעילות אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת ולא ידע שאסור לפרוש מן הטמאה מיד, (האי ולא ידע היינו ואפילו לא ידע כלומר ואע"פ שלא ידע ג"כ שאסור לפרוש נמי אינו אלא כשגגה אחת משום דכשאמרה לו נטמאתי עוד לא ידע שחטא מע"ש במל"מ). אע"פ שפירש מיד והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות בשגגה אחת הן ובהעלם אחת עשה הכל, והוא הדין בשאר עריות שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת ונודע לו שהיא ערוה והוא בתוך התשמיש לא יפרוש מיד שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת עכ"ל והוא תמוה מאד דהרמב"ם סותר את עצמו, מניה וביה, דכמו שכתב מקודם בידע שאסור לבעול סמוך לוסת אלא שדמה שתקדים בעילתו לראיתה, וראתה בשעת תשמיש ופירש באבר חי, דלא ידע שאסור לפרוש בא"ח חייב שתים, דהנן שתי בעילות בשתי העלמות, הכי נמי בנודע לו בתוך התשמיש שהיא ערוה, הרי נודע לו שחטא, ואחר כך בפרישתו דלא ידע שאסור לפרוש בא"ח ופירש מיד, ואח"כ נודע לו שאסור לפרוש בא"ח הרי גם כן שתי בעילות בשתי העלמות. ואמאי אינו חייב אלא חטאת אחת, וכבר עמד ע"ז בסדרי טהרה (סי' ק"צ ס"ק ס"ז) באמצע תשובתו הארוכה ונשאר בתימא רבתא יעו"ש

ובכדי לעמוד על עיקרן של דברים אלו אנו מוכרחין להעתיק הסוגיא במקורה הנצרכה לעניננו. גרסינן בשבועות (י"ז ע"ב) איתמר אביי אמר משמיה דר' חייא בר רב חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה, (קאי על היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי באמצע הביאה ופירש בא"ח) ומוקים לה רבא בסמוך לוסתה ותלמיד חכם לזו ואינו תלמיד חכם לזו ופירש"י כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהם סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה, ואמרה נטמאתי צריך לפרוש בא"מ, דהוי ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הוי שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה, ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם, וכי אמחה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והוי לו ידיעה בין כנוסה לפרישה, וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לווסתה, אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לווסתה עד שתטמא, ובבעילת הטומאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול עכ"ל ואמר רבא עד תרוייהו תנינהו, כניסה תנינא, פרישה תנינא, פרישה חנינא דקתני היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חיב, כניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן מאי לאו בסמוך לוסתה ואכניסה, א"ל רב אדא בר מתנא לרבא לעולם בשלא סמוך לוסתה ואפרישה (וה"ה דהמ"ל בסמוך לוסתה ואפרישה תוס' שם). וכי תימא פרישה ל"ל הא תני ליה הא איצטריך לאשמעינן נמצא על שלה טמאים בספק ופטורים מן הקרבן ואיידי דבעי למיתני נמצא על שלה, תנא נמי נמצא על שלו עכ"ל הגמרא

וקשה לי טובא, דאיך אפשר לאוקמה המשנה בנדה בשלא סמוך לוסתה ומפרישה, דא"כ איך קתני במשנה וחייבין בקרבן. דמשמע דאף היא חייבת בקרבן, והלא רבא גופא סובר (כתובות נ"א ע"ב) כל שתחלתה באונס אפילו סופה ברצון ואפילו אומרת הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היתה שוכרתו מותרת, מאי טעמא יצרא אלבשה ותניא נמי התם כותיה דרבא. יעו"ש, וא"כ הכא מאי פריך ר''א דנוקמא אפרישה, הרי אז לא היתה חייבת בקרבן דהא היא אנוסה על הגמר ביאה, ואנוסה פטורה מקרבן וכדפריך לעיל מזה, ואי בשאין סמוך לוסתה אכניסה אנוס הוא וה"נ באשה אג"ב ואפרישה אנוסה היא, ודוחק לחלק בין פרישה בא"ח לגמר ביאה ממש, שבאחרונה יצרה תוקפה וכאנוסה חשיבא, ובראשונה אין יצרה תוקפה כל כך. זה אינו דהא אמרינן דביצאתו הנאה לו כביאתו משמע דאין לחלק בכך

שוב ראיתי והתבוננתי שכיוי"ב כבר העירו האחרונים החו"ד (יו"ד סימן קפ"ה) והנוב"ת (סימן פ"ה) אהגהת רמ"א ביו"ד (סימן קפ"ה) שכתב שאם פרש בא"ח שהוא צריך כפרה והאשה אינה צריכה כפרה, והעירו ע"ז מסוגיא דשבועות הנ"ל דרצה הש"ס לאוקמא המשנה דנדה דשלא בשעת וסתה ואפרישה ושם קתני דחייבין בקרבן לשון רבים, דאף האשה חייבת בקרבן, ותירץ החו"ד דהרמ"א איירי שהפרישה היתה בע"כ דידה דהוית אנוסה גם אפרישה, וסוגיא דידן איירי שהפרישה היתה ברצונה הטוב, ובידה היתה לעכבו שלא לפרוש תיכף: והנו"ב כתב גם כן כעין זה בסגנון אחר קצת, ויעוין בפ"ת (ס"ק י"ד) אבל כל אלה אין מעלה ארוכה לקושיא דידן, דהא סוגיא דכתובות איירי שהגמר ביאה היתה ברצונה הטוב ובידה היתה לפרוש ממנו ואינה פורשת, דכן משמע לישנא דרבא להדיא, דקאמר אפילו אומרת הניחו לו, דמשמע שיש אנשים אשר רוצים לעכב עליו מלגמור ביאתו, ועוד דאי נימא דאיירי דגם הגמר ביאה היתה בע"כ דידה ואין בידה לעכב ע"ז לא פליג אבוה דשמואל לאוסרה, דהיכי דלא אפשר כלל אפילו ע"י טירחא וקא מיכוין לכו"ע שרי וכשכתבו התוס' (פסחים כ"ה ע"ב) והדרי הקושיא לדוכתא

גם הח"ס בתשובותיו העיר על דברי הרמ"א שמקורו מהמרדכי מסוגיא דשבועות הנ"ל ותירץ (סימן קס"ג חיו"ד) וז"ל ואני אמרתי מאז בזה פרפרת אחת ויען היום נתוסף לי נופך אחד אמרתי אשנה פרק זה ואומר בטעם המרדכי דהיא פטורה משום דהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה בשעת פרישה, והאומנם תוס' כתבו (סו"פ בסו"מ) הא דפשיטא לנו למיפטר קרקע עולם בעריות משום דמסירת נפש דעריות מרציחה נפקא לן ורוצח גופיה אתיא מסברא, מאי חזית דדמא דידך סומך טפי, וא"כ ממילא ברוצח גופה פטור קרקע עולם כשזורקין אותו על תינוק שיתמעך דאז לא שייך מאי חזית וא"כ ה"ה בעריות פטור קרקע עולם ע"ש, וא"כ לפמש"כ הכ"מ (פ"ה מיסודי התורה הלכה ה') בסוף דבריו דלריש לקיש בירושלמי דרוצח לא אתי מסברא דמאי חזית אלא הלכתא היא א"כ לר"ל ברוצח חייב קרקע עולם. וה"ה בעריות נמי חייב קרקע עולם ודלא כתוס' (סו"פ סו"מ) הנ"ל וקושיא דאסתר עריות הוה, בלא"ה לא קשה כל כך כמ"ש הרמב"ן שם דלא בריחא כל כך דאסתר היתה אשת מרדכי, דדרשא דאל תקרי