דעת מרדכי א קמו

בכ"א מסקנת האיבעיא היא, מי אמרינן דדמיא הא לדין דמוכר חולין ומעשר שני (בכרך אחד ואינו ניכר איזה הוא חולין ואיזה הוא מעשר) בבת אחת וגבי מעשר תנן אין מוכרין אותו והשתא דמכרן בכ"א ואינו ניכר איזה הוא חולין ואיזו הוא מעשר דאמרינן לאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה מעשר שני, וכלומר אע"ג דבכרך אחד הן אין קפידא בכך אלא החצי שירצה יעשה אותה חולין ומכירתו מכירה, וחצי השני של מע"ש הן ואין במכירתו כלום ונשאר בקדושת מעשר, והכא כן וה"נ מי נימא דהדין כן דשכר חצי היום אסור הוא, ושכר חצי היום של מלאכת ההיתר מותר הוא ואע"פ שנתן לו הנכרי שכרו בכרך אחד לאיזה חצי שירצה יעשנו איסור, ולאיזה חצי שירצה יעשנה בעד שכר מלאכת ההיתר וכו' עכ"ל ע"ש ואיני מבין פירושו בהא דחולין ומע"ש דאם נימא דנתערבו החולין והמע"ש, והמע"ש אין נתפס במכירה, א"כ הלוקח מספיקא צריך לאכול כולן בקדושת מעשר וגם המעות כולן חולין הן ועל מי קאי איזה שירצה יעשה חולין ויש לעיין בזה, וע"ז פשט הירושלמי נשמעינה מן הדא, וכמו באומר לו הביא ממקום פלוני אע"פ שאינו משלם לו שכרו בשלימות כיון שלא עשה כמו שהתנה עמו, מ"מ נותן לו שכר טרחתו, וה"נ נוטל שכר טרחתו בעד ההיתר ופירושו מגומגם ואין להאריך

ולולי דמסתפינא הייתי מפרש הפשיעות בדרך אחר, דהנה כמו דמצינן בשליח בשכר באומר לו הביא לי תפוח ממקום פלוני והלך שם ולא מצא דאע"פ דאינו נוטל שכרו בשלימות מ"מ שכר רגליו הוא נוטל, א"כ ה"ה בשכר יי"נ אם הנכרי אומר לישראל הביא לי יין נסך ממקום פלוני והלך ולא הביא שכר רגלו הוא נוטל ואין זה מקרי כלל שכר יין נסך דשכר רגליו הוא ולא שכר יין נסך, וא"כ קשה דאמאי תנן במתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ כל שכרו אסור, אע"פ בכולו איסור מ"מ יש בזה חלק המותר היינו שכר רגליו וראוי להתיר לו לפחות כנגד שכר רגליו, אע"כ כיון דהעכו"ם נותן לו בכרך אחד ואינו מיחד בשביל שכר רגליו ובשביל עשיית מלאכתו מקרי כולו שכר איסור ואין ברירה בזה דאמרינן שלא היה שכרו לזה בלי זה ומקרי כולו שכר איסור וחדא אגרא הוא, וה"נ בעושה עמו חצי יום באיסור וחצי יום בהיתר נמי אמרינן כן שלא היה שוכרו לזה בלא זה ומקרי שכר של איסור ועין בזה, ומ"מ גם לפי באורנו בירושלמי אין סתירה למש"כ למעלה וכש"כ לעיל בבאור ובישוב דברי התוספתא

, ובסיומא אמרתי להעיר מה שראיתי בט"ז (סקל"ג) שמקשה לשי' המחבר שהוא שי' הרשב"א דשכר חצי פרוטה מותר בדיעבד אמאי לא תני לה בב"מ (נ"ה ע"א) בהדי פרוטות ולמיתני שש פרוטות והיינו שכר יין נסך דאינו נאסר בפחות משו"פ ובנה"כ נדחק שם לומר דתני ושייר, ופשוט דלק"מ בכל החמש פרוטות דחשיב שם מילי דאורייתא נינהי ושכר יין נסך אף בפרוטה אינו אלא מדרבנן, ודאורייתא קתני ודרבנן לא קתני כיו"ב בהרבה מקומות ועין בכ"ז היטב והוא פשוט. סימן סא יבאר אם חליפין איסה"נ מדרבנן אסורין למחליף

המל"מ (פ"ה מה' אישות) נסתפק באה"נ דרבנן אם חליפיהן אסורין למחליף עצמו כמו באה"נ דאורייתא או כיון דהא דחליפי אה"נ אסורין למחליף עצמו אפי' באסה"נ דאורייתא אינו אלא מדרבנו, דהא כל אה"נ אין תופסין דמיהן מלבד שביעית הקדש יי"נ וע"ז, א"כ יכול להיות דבאסה"נ דרבנן אע"פ דלכתחלה בודאי אסור להחליף אבל מ"מ בעבר והחליף לא גזרו וכתב שלא מצא גלוי לזה

ולכאורה הייתי רוצה להביא ראיה מהא דאיתא בע"ז (ס"ב ע"א) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור ולפי הס"ד הוא משום גזירה דגזרי שכרו אטו דמיהם דאסורים מדאורייתא ולפי המסקנא הוא משום קנס משום דדמי קצת לדמים וכש"כ התוס' שם בד"ה האה"פ בסוה"ד ע"ש, ושם ע"ב מסיק הגמ' דאפי' בסתם יין נמי שכרו אסור וע"כ דחליפי סתם יינן נמי אסור מדרבנן, הרי אפי' באה"נ דרבנן נמי אסורים חליפיהן. אבל באמת אין ראיה משם דדוקא בסתם יינם גזרו חליפיהן לכל אדם שתופסין דמיהם כמו שיי"נ תופסים דמיהם מדאורייתא, אבל בשאר אה"נ דרבנן לאסור חליפיהן רק למחליף עצמו שפיר א"ל דלא אסרו באה"נ דרבנן, כיון דגם באה"נ דאורייתא אינם אסורים למחליף אלא מדרבנן

אכן נ"ל להביא ראיה לזה מהא דאיתא בחולין (ד' ע"ב) ברש"י מפני שהן מחליפין וכו', ואע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי דאין לך אה"נ תופס חליפין חוץ מע"א והקדש ושביעת עכ"ל, והתוס' כתבו ע"ז וז"ל ומה שפירש בקו"נ שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס את דמיו וכו' ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפי' בקונטרס עכ"ל ונראה שהשגת תוספות על רש"י אינו אלא לפי גירסתם ברש"י ''שמרויחין דלדידן מיהא שרי". אבל לפי הגירסא ברש"י שלפנינו ולדידן מיהא שרי" אה"נ דמש"כ רש"י לעיל מזה דכל מה דמצי למיעבד דהתירא פורתא עביד, כונתו בזה לרמז היינו שמרויחין נמי לגבי ''נפשן להקל מאיסור דאורייתא לדרבנן ומה שהוסיף רש"י עוד לומר ''ולדידן מיהא שרי'' הוא מלתא באפי נפשה וקאי עמש"כ לעיל מזה ואע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה" ע"ז מסיים ולדידן מיהא שרי והוא ברור. וא"כ לפ"ז שמדחה הש"ס דלמא ר"ש היא דאמר חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ואי נימא באה"נ דרבנן החליפין אסור למיחלף עצמו א"כ מאי הרוחה איכא לגביה דידיה, סוף כל סוף איכא איסור דרבנן, וע"כ הריוח הוא מה שמותר לאחרים, וא"כ גם לפי גירסתם ברש"י, דברי רש"י נכונים המה, דלהכי נקיט רש"י שהריוח הוא דלדידן מיהא שרי, משום דס"ל לרש"י דגם באה"נ דרבנן החליפין אסור למחליף עצמו, ואפילו לפ"מ שמדחה דר''ש הוא אכתי איכא קולא וריוח בחליפין שמותר לאחריני וגם נמי מוכח דס"ל התוס' במש"כ ''ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן", משמע דלמסקנא דאתיא כר"ש ליכא ריוח לגבי דידהו דסוף כל סוף אסור מדרבנן, וא"ל דכונת התוס' דאפי' למאי דס"ל השתא דהוי דאורייתא נמי איכא ריוח לגבי דידהו ומכ"ש למאי דרצה לדחות דאתיא כר"ש, דא"כ הו"ל להתוס' לאמר ונראה שמרויחין לגבי דידהו אפי' למאי דס"ל השתא דהוי דאורייתא, אלא ודאי ברורה כונת התוס' כש"כ למאי דרצה הש"ס לדחות כר"ש ליכא ריוח לגבי דידהו דגם ברבנן החליפין אסורים למחליף עצמו, אכן לפי גירסתנו ברש"י שלפנינו אינו מוכח כלל דלמא למאי דמדחי כר"ש ריוח טובא איכא לגבי דידהו שהחליפין מותר אף למחליף בדרבנן

והנה ראיתי בחי' הרשב"א שכתב כאן על הא דפריך דלמא כר"ש היא וז"ל וא"ת לר"ש מה הועיל בתקנת חליפין דהוא גופיה לר"ש אינו אסור אלא מתקנת חכמים ודמיו הרי הוא כמוהו ואסורין לו מקנס חכמים ולמה טרח ולמה החליף י"ל דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים עכ"ל הרשב"א וא"כ מפורש הוא ברשב"א דאה"נ מדרבנן החליפין אסורים למחליף עצמו וכמו שדיקנו לנכון מדה"ת. והחדוש על המל"מ שידיו עסקו בסוגיא זו ולא נתעורר בזה.