דעת מרדכי א קמה

מכ"מ בטומאת אליל דרבנן מבעיא ליה דחמיר דאע"פ שאינה אלא טומאה דרבנן נמי חוזרין לטומאתן הישנה, מכ"מ הכא אין צריכין לזה, ומקודם לישב קושית הגרע"א בתוספותיו בשם התה"ד דמאי שייך הכא ברירה, כיון דבשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר מבורר חלק שלו. זה בצד שלו וזה בצד שלו. אלא לאחר נפילה נתערבו ובכה"ג לא שייך כלל ברירה וכמ"ש התוספות ד"ה ואידך (תמורה ל') והנה הספר תה"ד אין תח"י לעיין בו ונראה לי דרש"י ס"ל דכותל זה שוה לכל כותל של שותפין שרשות של שניהן שוה בכל צדי הכותל וכל אחד יש לו שותפות אפילו באותן אבנים שהן לצד חברו, וכמו שהעיר הר"ן בזה במקומו על המשנה הנ"ל ולא ס"ל לרש"י כמסקנת הר"ן בזה דהכא שאני משום דלתרווייהו ניחא שיהא חלקם מבורר שכנגד כל אחד יהא שלו לגמרי יעו"ש, וא"כ אין שונה דין ברירה דהכא מבעלמא, שו"מ אח"ז בתה"ד שהעיר כל זה, אלא שאכתי תקשה קושית התוי"ט הא טומאת אליל מדרבנן, ובדרבנן אמרינן דיש ברירה

ואמרתי לישב לפי מה שכתב הש"א (סימן צ') דהא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה הוא משום ספיקא דדינא ולכן בדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא וכבר כתבו האחרונים בשם המהרח"ש דאע"ג דקי"ל סדר"ב לקולא מכ"מ היכי דהספק הוא על דאורייתא ודרבנן ביחד, אץ גם מה שנוגע לדרבנן אזלינן לחומרא, ומהאי טעמא פסק המג"א (הלכות ברכת המזון סימן קפ"ד ס"ק ז') דבספק אם בירך מחויב לחזור ולברך אפילו ברכה רביעית, אע"פ דלכו"ע ברכה רביעית אינה אלא מדרבנן וא"כ כ"ש הכא דבהאי מלתא גופא איכא דאורייתא ודרבנן יחד דהא איסור הנאה הוא מדאורייתא אך טומאתן אינה אלא מדרבנן, וכיון דלענין איסור הנאה אמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא ואין ברירה לכן גם לענין טומאה דרבנן אמרינן נמי אין ברירה ואזלינן לחומרא, ולפלא על התו"ח שהעיר על הרע"ב מדברי הרמב"ם (פ"ח מע''ז) דברבנן יש ברירה ודוקא המחצה של אליל אסורה, ולא הרגיש כלל כי הרמב"ם מיירי באה"נ שהוא דאורייתא, ואיירי במכירין וס"ל כהירושלמי וכמו שהביא הר"ן ע"ש ותבין

אכן יש להשיב ע"ז דהא לענין טומאה שיעורה בכזית, ולענין אה"נ שיעורו בפרוטה כמו כל אה"נ שאינם בני אכילה, וא"כ אם יש כזית עפר שאינה שו"פ דלא נ"מ רק לענין טומאה אמאי לא אמרינן כאן יש ברירה, אמנם ז"א דבע"ז אסור להנות מדאורייתא אפילו בפחות משו"פ משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ועי' תוספות (ע"ז י"ט ע"ב) ד"ה מכוש, אלא שבלשון הר"ן נמי כתוב משום דאין ברירה, והר"ן מיירי להדיא כפי שיטת הירושלמי דמבוררין החלקים לגמרי. והפשטות נראה דהוא שותף השם בלבד וכיו"ב בהרבה דברים בש"ס שהלשונות שוין והכוונות מתחלפות וכש"כ הרז"ה בס' הצבא שלו ע"כ מחדושי למשניות]

ואין להשיב דלכאורה לפי מה שהעירנו בסוף דברינו יש להקל גם התמיה על דברי הט"ז דהא עיקר של קושיתנו לא היתה רק כיון דלדין פדיון בעינן מקודם שיתבטל כדי לסלק את האיסור דאורייתא, ואם יש ברירה ליכא דין בטול, דאכתי איכא איסור דאורייתא ולא מהני פדיון, אבל באמת הכא גם בלי בעול ליכא רק איסור דרבנן, דכל עיקר איסור של שכר יין נסך אינו אלא מדרבנן וא"כ מהני פדיון אפילו ממעות שבביתו וכש"כ לעיל באריכות, אבל באמת זה אינו, דדין פדיון לא שייך רק באי אפשר להכיר האיסור, אבל באפשר להכיר את האיסור אפילו באיסור דרבנן בודאי לא יועיל פדיון, דהא פדיון לא מהני רק בע"ז ויי"נ מפני שתופסין דמיהן כשיטת רוב הראשונים ולא כשיטת הרשב"ם וכיון דכל היכי דאיכא למידן דין ברירה הוי ממש אפשר להכיר את האיסור שוב אינו מועיל פדיון ומוכרחים דוקא לסלק האיסור ע"י ברירה, וברירה לא שייך רק בנוטל מתוכו ולא ממעות שבביתו, ואפילו אם נימא כש"כ למעלה דבע"ז מחמיר דאפילו בדרבנן אין ברירה, היינו דוקא היכי דהברירה הוא הוא קולא, אבל פשיטא דאם נימא דיש ברירה הוא חומרא אמרינן יש ברירה לחומרא, כיון דעצם הדין ספיקא הוא יש ברירה או אין ברירה, ועלינו למיזל תמיד לחומרא, וא אדרבא נימא דיש ברירה לחומרא דמחויב דוקא ליטול לו המעות שבתוכו ולא מן המעות שבביתו, ודבריו של הט''ז תמוהים ומופרכים. ענף ג

ולכאורה יש להעיר מדברי התוספתא דע"ז (פ"ח פיסקא ד') תניא התם השוכר את הפועל לעשות חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר ונתן כולן בכרך אחד כולן אסורות, אלו בפני עצמו ואלו בפני עצמן, ראשונות אסורות, ושניות מותרות עכ"ל, וקשה לכאורה לשיטת הראב"ד דנהי דנימא דאיירי רישא דהוי בקבלנות, ואף נימא דלא אתיא כר"א דמועיל הולכת הנאה ליה"מ, וכמו דקאמר הש"ס בסיפא דתוספתא דא המובא בש"ס שם, השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, דאיירי באומר לו מאה חביות במאה פרוטות, מ"מ הו"ל להיות מותר מטעם ברירה, כיון דכל האיסור אינו אלא מדרבנן, וגם בשוה בשוה אף בלי בטול ברוב נמי שייך דין ברירה, אם לא דנימא כנ"ל דבע"ז מחמירינן דאין ברירה אפילו בדרבנן אכן יש לישב בכמה אנפי: חדא דהתוספתא אזלא למאן דל"ל ברירה אפילו בדרבנן, או דהתנה בפירוש ששוכרו דוקא לשניהן ביחד, דאז אף הראב"ד מודה לאינך פוסקים דאינו מועיל פדיון וגם ברירה לא שייך דכולהו חדא שכר נינהו, או לפי מה שצדדנו למעלה דבשכר יין נסך החמירו דלא אמרנן בזה ברירה אף דהוי רק איסור דרבנן, דשויוה כאיסור דאורייתא, וכמו שמצינו בירושלמי (ריש השוכר אה"פ) דהחמירו אפילו בנתן לו בשכרו קרקע או בע"ח אף דבנעבדו אין נתפסין באיסור להדיוט, מכ"מ בשכר יי"נ החמירו, וא"כ ה"נ החמירו לענין בריחה בלתי היכא דאיכא מדין בטול ואז מהני גם הכא, דאף באיסור דאורייתא כה"ג מהני ברירה וכש"כ לעיל בשם המבי"ט והגרע"א בבאור דברי הרמב"ם

ובירושלמי (פרק השוכר אה''פ ה"א) איתא. וז"ל היה עושה חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר, היה מוכר חולין ושני בכרך אחד. איזה שירצה חולין יעשה, ושני יעשה והכא כן נשמעינה מן הדא השוכר את הפועל להביא יין לחולה, אם הביא חייב ליתן לו. ואם לאו אין חייב ליתן לו. אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני ותפוח לחולה ממקום פלוני בין הביא ובין לא הביא חייב ליתן לו, דמי רגליו נותן לו, וכא לא דמי רגליו נותן לו עכ"ל הירושלמי הנצרך לעניננו, ומפרש הפני משה דמיבעיא לו בהיה עושה עמו חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר אם הוא מותר בשכר של מלאכת ההיתר. א"ד אמרינן דאי לא מלאכת האיסור שעשה עמו לא היה שוכרו למלאכת ההיתר ורוצה לדמות להא דמוכר חולין ושני בכרך אחד עכ"ד. ונראה לי הכונה שמכר חולין ושני חוץ לירושלים ששם מותר להחליף ונמצא מעורבין מעות חולין ומעות מעשר ומאחר שת ביאתן לעולם הוא בתערובות ולא היה ניכר האיסור מעולם לכן מהני כאן ברירה ולאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה שני והיינו למאן דא"ל ברירה בדאורייתא, וה"נ כן לכו"ע אף שנתן לו שכרו בכרך אחד, אם נימא דאין שכר ההיתר תלי כלל בשכר האיסור והיה שוכרו למלאכת ההיתר אף שלא היה נשכר למלאכת האיסור א"כ נימא נמי דלאיזה שירצה יקבע לאיסור ויוליך לים המלח, ולאיזה שירצה יקבע להיתרא כנ"ל ופירושו של הפ"מ שמפרש להא דחולן ושני בכרך אחד וז"ל חולין ושני