דעת מרדכי א קמג

התוספות שם (דף ע"ב ע"ב) ד"ה כולן ידלקו, דהא דטבעות וכוסות דלקמן (נתכונו אמימרא דרב הכא) לר"א שרי הולכת הנאה לים המלח היינו נמי מטעם רובא, דאל"כ עדיפא הי"ל למימר דמטעם נפילה לא הותר רק בנתערב ברובא דהתירא ומטעם פדיון מותר אפינו נתערב חד בחד וע"כ דגם פדיון לא מהני רק היכי דאיכא בטול ברוב ועין בתוספות ישנים (יומא ס"ד) ד"ה הא ע"י תערובות, וכן מוכרחים אנו לומר גם לשיטת הרשב"ם דס"ל דבכל האיסורין של הנאה מועיל פדיון, דזה אינו אלא לאחר שנתבטל ברוב, אבל חד בחד לא ועין הג"א ברא"ש כה"צ (סימן ע') ויש לפלפל בדבריו ואכמ"ל

ואחרי הנחה זו נראה לי ע"פ מה דאיתא (תמורה ל' ע"א) השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שעם הכלב מותרין שנגד הכלב אסורין ופריך ניפוק חדא להדי כלבא ואינך לישתרו והקשו התוספות ע"ז וז"ל ויש לתמוה הכא שאם איסור מעורב בהיתר נועל האיסר וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק, וכן בההיא דלוקחין יין מבין הכותים וכו', א"כ בכל איסור שנתערב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואינך לישתרו, ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה: דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה, כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל, ועין ח"ס האו"ת שבאר דבריהם אל נכון וכן בהגהותיו על הש"ס ע"פ דברי התוי"ט (פ"ו דדמאי מ"ז) ולא בהבנתו של החות יאיר (שו"ת סימן קל"ג) בבאור התוספות הנ"ל ע"ש

וגם זה נראה להנחה פשוטה, דכל היכי דשייך דין ברירה לא שייך דין בטול, דכמו דאינו שייך דין בעול בהוכר האיסור הכי נמי לא שייך דין בטול היכי דשייך דין ברירה, כיון דיוכל לברר ולומר דזהו האיסור, וזה עדיפא ממה שכתב הרא"ה לענין תערובת כלים דהיכי דאפשר בהגעלה אינו שייך בעול מדאורייתא, עין יו"ד (סימן ק"ב סק"ח בש"ך ובפמ"ג שם) ובנידון דידן גם הרשב"א יודה ועין תו"ח (סוף מעילה) ובמקום אחר הארכנו ביסוד זה ומצאתי בע"ה כדברינו וכחדושנו זה בדברי הגרע"א (סימן ט"ז) כל היכי דשייך ברירה ליכא דין בטול ע"ש. והנה קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה (ביצה ל"ח ע"א רמב"ם פ"ה הלכות יו"ט) וכתבו הראשונים דהטעם הוא משום דמספקא לן לדינא אי יש ברירה אי אין ברירה. להכי פסקינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא (ר"ן ריש פ"ג דגיטין שו"ת ש"א סי' צ'

) עתה ניחזי אנן בנידון דידן באומר לו מאה חביות במאה פרוטות וקבל כל שכרו דלא הוכר האיסור מעולם וא"כ כיון דלהראב"ד מועיל בזה דין פדיון משום דנא אמרינן שפרוטת האיסור גרמה למציאת שכר ההיתר, הכי נמי יועיל בזה דין ברירה דהא להנכרי לא נ"מ מידי איזה פרוטה בעד האיסור ואיזה בעד ההיתר, דאף אם נדמהו ללח בלח וכשכתבנו לעיל, הרי גם בלח בלח שייך ברירה וכמו בהלוקח יין מבין הכותים, וא"כ הכא בודאי מחויב למישקל חד מינייהו דוקא וליחדנה ולבררנה שזו בשביל האיסור ולהשליכנה לים, דבזה יוצא ממ"נ, דאם אין ברירה א"כ שייכא בה בעול וכיון דהותרה מדאורייתא מטעם בטול שוב מותרת לגמרי אף מדרבנן מטעם פדיון אליבא דר"א ואי יש ברירה וא"כ לא שייך בה דין בטול והיכי דלא שייך בטול גם פדיון אינו מועיל אליבא דר"א וכש"כ לעיל, אבל הלא אז מותרת בודאי מטעם ברירה, מאי אמרת מטבע ואינה בטילה, ז"א אלא מדרבנן וכש"כ הפר"ח (יו"ד סימן ק"ב ומל"מ פ"ה ממעילה) ובדרבנן יש ברירה, אבל עכ"פ מחויב דוקא לטול פרוטה אחת מהשכר שקבל דוקא, דבזה הרי יוכל לברר האיסור, אבל אינו מועיל מה שיקח ממעות שלו וכשכתב הט"ז הנ"ל וכמו שמועיל לר"א בעלמא וכשכתב הר"ן במפורש דבחבית בחבית לר"א יוליך דמי הנאת החבית דאיסורא ולא בעינן החבית עצמה, ז"א דהא ר"א איירי בהו האיסור מתחלה ואז לא שייך דין ברירה וכמבואר בתוספות (תמורה ל' ע"א) וא"כ שייך בו דין ביטול ומשו"ה מועי פדיון, אבל היכי דלא הוכר האיסור וא"כ שייך בזה דין בריר' היכי דשייך ברירה ליכא דין בטול ואינו מועיל פדיון ולהכי צריך לטול מינייהו דוקא ואז מועיל ממ"נ ודלא כהט"ז לכאורה ענף ב'

וע"פ מה שכתבנו יתישבו אל נכון דה"ת (ע"ז י"ט ע"ב) ד"ה מכוש אחרון לית בו שוה פרוטה, שהקשו וז"ל וא"ת מ"מ הלא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו עכ"ל, וקשה הא באמת אף אם פרוטה שלמה היתה מעורבת בשקרו הו"ל להיות שרי מטעם בעול אלא דפרוטה חשיבא ואינה בטילה, אבל פחות מפרוטה דראויה להתבטל שפיר מותרת מטעם בעול וכן הקשה הגאון ר' שמואל זיבערטאנסקי ז"ל מו"צ בווילנא, בעה"ח עולת שמואל אבל לפי מה שכתבנו ניחא, דהכא לא שייך דין בטול כיון שלא הוכר האיסור עד שנתערבה, וא"כ שייך בזה דין ברירה שיקח אחת מן הפרוטות ויאמר שזה בשביל מכוש האחרון ואז כל הפרוטות שרי אחרי שאין שם שום תערובת איסור, וא"כ כיון דאפשר לברר האיסור לא שייכא שם דין בטול וקשה שפיר אמאי מותר כל שכחו הא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה, ואע"פ דקיי"ל דמדאורייתא אין ברירה וא"כ שוב שייך בו בטול, מכ"מ הרי זה אינו אלא מטעם ספיקא, דאזלינן לחומרא, אבל אם יוצא מזה קולא אז להיפך אמרינן דלמא יש. ברירה ואז אין שייך בו בטול וכנ"ל והוא נכון

ומתוך דברי הרשב"א בתוה"ב הארוך בדיני יין נסך (דף פ"ח ע"ב דפוס ווין) למדנו תירוץ נכון וישר לקושית התוספות הנ"ל ואדרבא כמקצת תביעה וקצת קושיא יש לנו על דה"ת במה שנדחקו לתרץ קושיתם הנ"ל וז"ל הרשב"א שם, (דבריו קאי אדינא דרבא הנ"ל באומר מאה חביות במאה פרוטות שכרו כולו אסור) וקשיא לי והא קי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל חבית וחבית שהוא מעבר זכה כנגדה בפרוטה אחת וא"כ למה אסרו שכר המותרת, וה"נ אמרינן בפ"ק דע"ז גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ז אסור לבנותה, אמר ר"א ואם בנה שכרו מותר ואוקימנא אפילו בבונה ע"ז עצמה ואפילו שכר מכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית ביה שו"פ שכר מכוש אחרון נמי מותר ונ"ל דהתם היינו טעמא משום דלא הויא ע"ז אלא במכוש אחרון ואפי' למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד מכוש אחרון לית ביה שו"פ ובפחות משו"פ לא גזרו הלכך שכרו כולו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה וההיא פרוטה בכולו אגרא פתיכא הכל אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו כולו מותר וכי נקט מאה חביות במאה פרוטות דוקא נקט מאה במאה עכ"ל הרשב"א והיינו אף דקי"ל דדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה אסורים, היינו חליפי ע"ז ממש, שאסורים מדאורייתא משום והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמהו, אבל היכי דלא הוי רק שכר ע"ז ושכר יין נסך, דאינו אסור אלא מדרבנן דקנס קנסו חכמים וכמבואר (ע"ז ס"ג) לא גזרו אלא על פרוטה, אבל לא על פחות משו"פ

ולשון התוספות הנ"ל שכתבו הלא אסור ליהנות מדמי ע"ז אינו מדוקדק לכאורה, דהא הכא לא הוי דמי ע"ז וחליפיו דאסורים מדאורייתא, רק שכר ע"ז דאינו אלא קנס מדרבנן ומנלן שהחמירו חכמים בשכר ע"ז כמו דמי מ"ז ממש