דעת מרדכי א קמב

שכרו וכו', וניחא נמי לפ"ז דנוקא כר"א (בספ"ג ע"ז) באפה את הפת בעצי ע"ז ונתערבה באחרות דאית לו יש פדיון לע"ז יוליך הנאה לים המלח אף בלי זה וזה גורם דניחא לו לאוקמא כרבנן, ולתירוץ השני נמי י"ל שכרו מותר משמע בלי פדיון עכ"ל *). וכתב המהרש"א אתירוצם דשכרו מותר דמשמע כל שכרו וקשה לתירוץ זה לרבא דאוקמא למתניתין דאמר לו חבית, חבית בפרוטה אמאי קתני שכרו מותר דמשמע כל שכרו, הא שכר אותו חבית של יין נסך ודאי אסור כפירש"י, ויש לישב דודאי למאי דאוקמא דאמר לו חבית חבית בפרוטה וכל חדא באפי נפשה שפיר קאמר שכרו של כל אחת דהיתירא מותר משא"כ למאי דס"ד השתא דאיירי מתניתין נמי בדאמר לו מאה חביות במאה פרוטות דכולה חדא אגרא הוא ושכרו מותר אכולה שכרו קאי עכ"ל, וכן כתב המוהר"ם מלובלין, ומבואר מזה דלשיטת התוספות דעת הס"ד היתה דהמשנה איירי בקבלנות מאה חביות במאה פרוטות וא"כ מאי מקשו התוס' דנוקמא כר"א דיוליך הנאה לים המלח, הא לדעתם של הראשונים האלה גם לר"א בכה"ג אינו מועיל כלל הולכת הנאה לים המלח משום דכולי חדא אגרא אכל חדא וחדא יהיב לו וע"כ ששיטת התוספות כשיטת הראב"ד דגם בקבלנות מועיל הולכת הנאה לים המלח ולכן שפיר הקשו

ובאמת לשיטת הראשונים מיושבות שתי קושיותיהם דנוקמא כר"א ודנוקמא כרשב"ג והכונה דהכי נמי יוכל להחליף כל שכרו עם נכרי חוץ מפרוטה איסור שבו, דזה אינו שייך אלא בדרשב"ג ביין נסך שנפל לבור דהאיסור נבדל ועומד בפני עצמו ואינו גורם למציאות ההיתר משו"ה שפיר יכול להחליפנו חוץ מדמי איסור שבו, אבל בקבלנות כמו מאה חביות במאה פרוטות שהאיסור גרם למציאותו ההיתר, ואי לאו ההיא פרוטה לא הוי אגריה כלל וכשכתוב בר"ן בע"ז שם, א"כ אינו שייך כלל לומר דיחליפנו חוץ מדמי איסור שבו משום שהאיסור מעורב ומיסריך סריך בכל ההיתר, ורק התוספות לשיטתם דאזלי בשיטת הראב"ד דגם בקבלנות מועיל לר"א הולכת הנאה ולא אמרינן כולה חדא אגרא שפיר הקשו דנוקמא כרשב"ג גם לפי הס"ד דאיירי בקבלנות, אך קשה לכאורה לשיטת התוספות והראב"ד דקבלנות שוה בזה לאומר חבית חבית בפרוטה, וזה כזה מועיל במוליך הנאה לים המלח, א"כ נימא נמי כמו באומר חבית חבית בפרוטה מהני במקבל כל שכרו חוץ מפרוטה של איסור אפילו לרבנן דרשב"ג כמו כן מועיל נמי בקבלנות במקבל כל שכחו חוץ מפרוטה של איסור דהא לשיטת התוספות והראב"ד לא אמרינן דכולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב לו

ונראה דאף לשיטת התוספות והראב"ד דס"ל דגם בקבלנות מועיל פדיון מכ"מ יודו ג"כ דקבלנות כולה חדא אגרא, ואין שייך להבדיל וליחד את הפרוטות ולומר שאלה שקבל בשביל ההיתר הנן וזו שנתותר הוא בשביל האיסור מפני שכולן מעורבות זו בזו אלא דס"ל דלא אמרינן שהאיסור גרם למציאות שכר ההיתר וכש"כ יתר הראשונים דבאמת אין זה מוכרח כלל, דבשביל שהיה נמנע הישראל להשכיר את עצמו לחבית דאיסורא בשביל זה לא היה שוכרו ג"כ לאינך. ובאמת אין האיסור מסבב וגורם ההיתר כלל, אך מכ"מ האיסור וההיתר מעורבים יחד ולא אמרינן שכר כל חבית לחודא קאי והמשל לזה הוא כמו איסור לח בלח, יין דאיסורא בהתירא שנתערבו יחד ואי אפשר להבדיל אלו מאלו, ומכ"מ מציאות האיסור לא גרמה כלל למציאת והוית ההיתר וה"נ כן, ומכל מקום פדיון מועיל שפרוטת האיסור כל היכי דאיתא מחוללת על מטבע זו ונמצא שאינו נהנה כלל מאיסורא ולכן אינו מועיל בקבלנות במה שלא יקבל מן הנכרי כל שכרו: רק בציר פרוטה אחת כנגד החבית דאיסורא דגם מה שקבל כבר יש בו תערובות איסור, כיון דכולה חדא אגרא היא, אבל לאחר שקבל כל שכרו יוכל להחליף עם נכרי על מעות אחרות חוץ מפרוטה אחת לרשב"ג דאז בע"כ ליכא גביה הנאת פרוטת האיסור

וכן מועיל פדיון אליבא דר"א שיקח פרוטה אחת מן התערובות או ממעות שבכיסו להט"ז הנ"ל וישליכנו לים המלח דאז ליכא גביה הנאת האיסור, כיון באמת האיסור לא גרם לההיתר

וכמה מדוקדקים לפי הסברתנו האמורה דלהראב"ד ודעמיה קבלנות דומה ללח בלח לשון הראב"ד בהשגותיו (מ"א פי"ג הי"ח) וז"ל ולפי מאי דקיי"ל כר"א דאמר גבי ''יין ביין'' בסתם יינם יוליך הנאה ליה"מ הכי נמי יוליך הנאה ליה"מ עכ"ל דקדק והדגיש ''יין ביין'' משום דאף להראב"ד קבלנות כולה חדא אגרא ודומה ליין ביין

ומה שדקדק הראב"ד בסתם יינם הוא משום דס"ל כש"כ הר"ן פרק כל הצלמים בכונת הרי"ף דתקנתו של ר"א הוא כדקי"ל בתקנתא של רשב"ג דיי"נ חבית בחבית דוקא וסתם יינם אפילו יין ביין וכן פסק הרמב"ם (מ"א פ"י) והראב"ד שתיק לו שם, ולפי מה שיבואר להלן בדברינו ה"נ דומה לסתם יינם כיון דשכר יין נסך אינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא (ס"ב ע"א) ע"ש

ועתה נבוא לדברי הט"ז הנ"ל הנה לדעתי נראה ברור דלר"א דס"ל דמועיל הולכת הנאה ליה"מ ואחר זה מותר ליהנות מכל חדא וחדא עיקר הטעם הוא משום שאיסור תורה כבר נסתלק מזה דכל האיסורים בטלים ברוב מדאורייתא וכן מדוקדק בלשונו של ר"א דאמר נתערבה באחרות ולא ''באחרת" ואף דלפירש"י (ע"ז מ"ט) הפת מותרת אף בלא נתערבה, אולי יש לומר דלשיטת רש"י בזה. וזה גורם גם לר"א אינו אלא מדרבנן ועוד יש לומר כיון דאין צורת האיסור בעין מקילין אבל בלא זה אין סברא כלל לומר, למשל דכוס של עכו"ם שנתערבה בין הכוסות דלהתוספות בזבחים (ע"ב) ד"ה כולן גם בכה"ג אמרינן דמועיל הולכת הנאה ליה"מ, דאם נתערב כוס אחד של ע"ז בכוס אחד של היתר שיועיל הולכת הנאה ליה"מ ולהתיר ספק איסור דאורייתא באיקבע איסורא, דבאמת אין פדיון מועיל כלל לע"ז וע"כ פלוגתת ר"א ורבנן אינה אלא בדרבנן אחר שנתבטל ברוב ואזיל לה האיסור דאורייתא, דמדאורייתא כל האיסורים בטלים ברוב וכש"כ התוספות בכ"מ אלא שמדרבנן אין להם בטול, ע"ז קאמר ר"א דמועיל פדיון, וכן כתב התוספות (זבחים ע"ד) בהא דקאמר רב דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים דהותרו כולן משום דתלינן דאיסורא נפל היינו נמי משום דמדאורייתא בטיל ברובא אפילו דבר חשוב ודבר שבמנין, ומינה נמי מה

שכתבו *) ותירוצם של התוספות הנ"ל צריך באור במה שכתבו דלהכי לא אוקמא כרשב"ג משום דרוצה לאוקמא כרבנן, וקשה לכאורה לרבא דמתרץ דמתניתין איירי באומר חבית חבית בפרוטה דכל חדא וחדא לחודא קאי אכתי לא אתי כרבנן, דהא רבנן אסרי התם אפילו בנתערבה חבית בין החביות אע"ג דכל חדא וחדא קאי מ"מ אסרי למכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וא"כ איך מותר הכא, וצריך לומר דהכי שאני דהלא יש לו תקנה שלא יקבל כלל מיד הנכרי שכר חבית דאיסורא וכפירש"י וכיון דכל חבית וחבית שכירות באפי נפשיה היא א"כ לא נעשו כלל תערובות ובכה"ג אף לרבנן דרשב"ג שרי, אבל אי אירע באמת שקבל כל שכרו שוב אין תקנה לרבנן: ולפ"ז מה שכתב רש"י בתירוצא דרבא באמר לו חבית חבית פרוטה, דלא שקיל לו מיד הנכרי האי פרוטה אינו דוקא כרשב"ג אלא אפילו כרבנן ודלא כמו שראיתי בספר אחד, אך מה שפירש רש"י מקודם שדי לנהרא היינו כר"א ומובן מזה דמאה חביות במאה פרוטות דהוא קבלנות לא מהני אפילו לר"א ודלא כהראב"ד וכן הביא הב"י ונה"כ דרש"י מכת החולקים על הראב"ד הוא.