דעת מרדכי א קמא

שראוי לו וכו', ולשון ספרי מנין אתה אומר שאם קצץ אשירה והחליפה אפילו יוד פעמים שחייב אדם לקוצצה ת"ל אבד תאבדון, ונאמר שם בספרי עוד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בא"י אתה מצוה לרדף אחריהם וא"א מצוה לרדף אחריהם בחו"ל וכו' ונוהג מצוה זו בזו"נ בכל מקום ובכל זמן וכו' עכ"ל, וכן הוא בר"מ (פ"ז מה' ע"ז) ונמצא שיש בענין זה שתי מ"ע, המ"ע דאבד תאבדון נוהג גם בחו"ל והמ"ע דואבדתם שהוא מ"ע לרדוף אחריה אינו נוהג אלא בא"י כמפורש בכתוב מן המקום ההוא אע"פ שהוא חובת הגוף וכנראה שהוא כעין ענף מן המ"ע הראשונה ותוספת זהירות בה, מ"מ זה יתכן שפיר לחייבו רק בארץ ישראל

ונפלאתי בזה על דברי הרמב"ן (הובא בריטב"א קידושין ל"ז) דגרסינן התם מנה"מ (דחובת הגוף נוהג בחו"ל וחו"ק רק בא"י) דת"ר אלה החקים וכו', צא ולמד ממה שנאמר בענין אבד תאבדון מה ע"ז מיוחדת שהיא חוה"ג ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל שהיא חוה"ג וכו' הקשה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא ע"ז שהיא חוה"ג היינו שלא לעבוד ע"ז לא כתיב בהאי ענינא כלל ואין הכתוב מדבר אלא לעקור ע"ז לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההיא ודאי אינו אלא בארץ כדכתיב קרא בהדיא אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם (ובחו"ל כצ"ל) אין אנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה, ותירץ הוא ז"ל דאפשר שאנו למדין ממה שאמר בפרשה לא תעשון כן לה"א כי אם אל המקום ויש בכלל זה איסור במות בחו"ל וכ"ת איסור במות הו"ל למנקט והיכי נקט ע"ז איכא למימר כיון דהאי דינא איתא בע"ז דעלמא שאסורה בכ"מ והכתוב מדבר בע"ז נקט ע"ז שדינו מפורש ולא דק עכ"ל וע"ש שנדחק הרבה בזה

והדברים תמוהים שהוא נגד הספרי המפורש באר היטב שדין בעור ע"ז באמת נוהג גם בחו"ל והוא חוה"ג וא"כ הגמ' אתי כפשטא ומה דקאמר הש"ס ע"ז חוה"ג דהכונה אמצות בעור ע"ז ודברי הגמ' והספרי שוים בזה והסוגיא דידן מקורו מהספרי ודברי הרמב"ן והריטב"א צע"ג

ועין (ע"ז נ"א סע"ב) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות אשר אבדו שם הגויים, בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר יכול עשאום ולא גמרום וכו' ת"ל אשר עבדו שם הגויים שאין אסורין עד שיעבדו מכאן אמרו ע"ז של נכרים אינה אסורה עד שתיעבד וכו', אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר הא מקומות כתיב אם א"ע למקומות דלא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם תנהו ענין לכלים מכאן אמרו ע"ז של נכרי וכו' והא בכלים אוקימנא לה א"ק אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם מקיש אלהיהם לכלים, מה כלים עד שיעבדו אף אלהיהם נמי עד שיעבדו וכו' ע"ש ולסוגיא הנ"ל דאיירי בענין איסור ע"ז וכלים שנשתמשו בהן לע"ז בודאי הוא נוהג גם בחו"ל שהוא איסור חוה"ג ואין זה תלוי כלל בא"י וצע"ג. סימן ם יחקר לשיטת הראב"ד מן מאכלות אסורות פרק שלשה עשר הלכה י"ח, דבהאומר לחבירו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יין נסך דהדין הוא דכל שברו אסור. וחרש הראב"ד דמכל מקום יש תקנה לזה ע"י הולכת הנאה לים המלח. אי בעינן דוקא שיוליך פרוטה אחת מן התערובות ממה שקבל מן העכו"ם לים המלח. או סגי אפילו במוליך מן המעות שככיסו מכבר, אגב אורחא יבואר טעמא של הראב"ד אשר פליג על כל הראשונים הסוברים דלא מהני הולכת הנאה לים המלח משום דקבלנו כולה חדא אגרא הוא ועוד פרטים רבים בעה''י. ענ; א

איתא ביו"ד (סימן קל"ג סק"ג) נכרי ששכר את הפועל ואמר לו העבד לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור, כיון שיש ביניהם שוה פרוטה משכר היין נסך, שאם היה פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד ואם אמר לו העבר לי כל חבית בפרוטה ונמצא ביניהם חבית של יין, שכר חבית של יין אסור והשאר שכרו מותר. עכ"ל המחבר, וכתב הט"ז (בס"ק ה') אהא דכתב המחבר דמאה חבית במאה פרועות שכרו כולו אסור וז"ל בטור כתוב בשם הראב"ד מיהו יש לו תקנה ע"י שיוליך הנאה לים המלח שכר אותו חבית, וכתב בפרישה בשם רש"ל דהיינו אם כבר קבלם, משמע דכל שלא קבל עדיין אין שייך תקנה זו ואסור לקבלם, ומו"ח ז"ל כתב אף אם לא קבלם עדיין יש תקנה דיוליך אותו הנאת החבית לים המלח והשאר מותר לקבל ומביא ראיה ממה שכתוב (בסעיף ד'). היה עושה עמו ביין בחנם ממשכנין כנגד שכרו דש"מ דאף קודם שיעשה לו הנכרי טוה"נ כנגד קבלת שכרו מהני הא דמשכנין כנגד שכרו עכ"ד. ולענ"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה, דעיקר הטעם הוא כמ"ש בתו"ה הארוך דקי"ל כר"א דאמר בפרק (כל הצלמים) יוליך הנאה לים המלח והיינו אפילו בחבית שנתערבה בין החביות וא"כ כל שכבר נעשה התערובות למה לא יועיל הולכת הנאתו לים המלח דמה בכך שהמעות עדיין ביד העכו"ם, אלא קודם הקבלה אין שייך לומר שיוליך משלו לים המלח, דאם יקבל אחר זה כל השכר יקבלנו באיסור, ומה מועיל מה שכבר הוליך משלו, אלא יקבלנו כולו מן הנכרי ואח"כ יוליך אחד מהם לים המלח או האחד מה שקבל תחלה מן הנכרי ואף אם לא יוליך אחד מהם ממש רק ממה שיש לו כבר משלו די בכך שכבר יש בידו אחד של איסור ולא יהנה מאותו סך ששוה האיסור משא"כ בקודם לו עכ"ל הט"ז ותוכן דבריו דמסכים להרש"ל דדוקא בקבל כל שכרו מן הנכרי אז מועיל התיקון דיוליך הנאה ליה"מ ומטעם דרק אז נקרא דנעשו התערובות ואך אחר שקבל כל שכרו ונעשו התערובות אז סגי אפילו דמוליך משלו, וכמו שמצינו בחבית שנתערבה בין החביות לר"א דלא בעינן דוקא שיוליך אחת מן החביות ממש אלא סגי בפדיון דמים כן

ומקודם שנכתוב מה שיש לנו לו אדברי הט"ז נקדים דברי הש"ך בנקודת הכסף שכתב עליו וז"ל, ותימא משכוני נפשיה אליבא דהראב"ד למה לי, הא הרמ"ה והרמב"ן וכו' פליגי עליו וכבר כתבתי כן בש"ך (סק"ו) וז"ל בש"ך שם, ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן (סימן קל"ד) דהכא כיון שקבלנות הוא כולי אגרא אכל חדא, וחדא יהיב לו וגם אפשר שאילו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית, שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים עכ"ל. אכן באמת דעת הראב"ד לאו דעת יחיד הוא, כי גם רבותינו בעה"ת קיימו בשיטתיה כאשר יבואר לפנינו וז"ל לשון הגמרא בע"ז (ס"ה ע"א) וכן שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר ואע"ג דלא אמר לו לעתותי ערב, ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, טעמא דאמר לו לעתותי ערב אין כולו יומא לא, ומשני רבא, הא דאמר לו מאה חביות במאה פרוטות, הא דאמר לו חבית, חבית בפרוטה (כאשר כתוב לעיל בשם המחבר) עכ"ל הש"ס, וכתבו התוספות בד"ה טעמא, הא דלא משני מתניתין כרשב"ג דאמר גבי יין נסך שנפל לבור ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו וכאן נמי שכרו מותר חוץ מדמי חבית דניחא לו לאוקמיה כרבנן, אי נמי שכחו מותר משמע כל