דעת מרדכי א יג

ולא כרת, ועל ביאת מקדש אין חיוב בכלים הנוגעים במת וכבר שיא זו הר"ש,. (פ"א דאהלות מ"ג) וקאמר דסוגיא דהכא קאי לר"מ דס"ל דלעולם חייבים על ביאת מקדש וא"כ ליכא קושיא מהכא להראב''ד דגם לדידיה נוכל לומר דחיוב. ביאת מקדש ושמוש בטומאה שווין להדדי, כיון דאתיא כר"מ

גם זכינו למצוא מקור להר"מ דס"ל דאכלים הנוגעין במת חייבים על ביאת מקדש משום דקשה לו קושית הר"ש הנ"ל ודחיקא לו לומר דאתיא כר"מ דלית הלכתא כותיה ומזה הוציא דאכלים הנוגעים במת חייבים על ביאת מקדש, והכללא הוא דכל שאין הנזיר מגלח קאי רק אטומאות הפורשות מן המת, כמו רביעית דם ורובע קב עצמות וכדומה, קנצי למלין המקור הנ"ל לשמוש בטומאה בבמה קטנה נפל בבירא וא"כ קושית הצ"ק חזרה לדוכתא וצ"ע

ולפיכך נ"ל בישוב קושית הצ"ק דהמקור לדין שמוש בטומאה בבמה קטנה ולא ילפינן מזרות הוא ממה דאיתא לעיל (דף ט"ו ע"ב) וינזרו מקדשי בנ"י אלא למעוטי עכו"ם, השתא ציץ לא מרצה על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או האמורים דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה, בטומאה קרב, פירש"י בתמיה והלא אפי' אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחה, א"כ מצינן לומר הכי נמי לענין במה, כיון דציץ לא מרצה על טומאת עולין בבמה קטנה, שהרי בציץ כתיב לרצון לפני ה' דמזה ממעטינן כמה דברים כמו סמיכה וכדומה דאינן בבמה, וה"ה דממעטינן דאין הציץ מרצה בב"ק בטומאת המקריב יקרב בתמיה אך קשה ע"ז מהא דאיתא במנחות (כ"ה) ת"ר ונשא את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא, א"ת עון פגול היינו חוץ למקומו כבר נאמר לא יחשב. א"ת עון נותר היינו חוץ לזמנו כבר נאמר לא ירצה, הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. מתקיף לה ר' זירא אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה א"ל אביי א"ק לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין, עון יוצא לא וכתבו שם התוס' ד"ה אימא עון יוצא, מעון דזרות שהותר מכללו בבמה הוי מצי לאקשויי ולשנויי כמו מעון יוצא עכ"ל והוא תמוה לכאורה דהא עון זרות הוא עון דלפני ה' במקדש, ונראה מזה דס"ל להתוס' דהא דקאמרינן עון דלפני ה' דהכונה הוא עון כזה שהוא לרצון במקום אחר לפני ה' דייקא משא"כ עון יוצא דאינו לרצון במ"א לפני ה' רק בבמה דאינו לפני ה', ולפ"ז הדק"ל היכי מצינן למילף מלפני ה' דאין הציץ מרצה בבמה אעון טומאה דהא לא בעינן עון דלפני ה' רק לרצון לפני ה' והוא בק"צ אכן מדברי השמ"ק שם נראה דתרתי דרשינן, עון דלפני ה' וגם לרצון לפני ה' וז"ל תימא אמאי לא קאמר מעון זר שהותר בבמה וי"ל דכי היכי דדרשינן עון דלפני ה' מרצה כמו כן בעינן שיש לו רצוי לפני השם לאפוקי עון זר דאין לו רצוי לפני השם אלא בבמה עכ"ל, נמצא דתרתי דרשינן מזה דלפני ה' וא"כ אין הציץ מרצה אעון טומאת עולין בבמה וא"כ איך יכשר להקריב בטומאת המקריב שגם בקרבן יחיד דישראל אינו נדחה כאמור לעיל

והסברת הדברים לחלק בין שמוש בטומאת הגוף דמחייבינן בקדשי במה קטנה ולא מקשינן בזה לזרות, דאע"פ דזר אינו נפסל מ"מ טמא נפסל, לבין עבודת יציקה ובלילה דמקשינן טומאה לזרות, ובמלין אחרות כל שאינה עבודה תמה ואינה עבודת מתנה שמקשינן בזה לזרות מדזר אינו נפסל גם טמא אינו נפסל הוא כך, דהנה החומרות שמצינו שהניחה התורה על הקרבת הקרבנות שתים הנה, חדא על המקריבים כמו זר, חלל, קטן, ערל, עמא וכדומה וכ"ג פסולים ישגם בזה חשבם אחת לאחת בקונטרס חומר בקודש להתפא"י במשניות וישנם שהם גם על הקרבן, כמו מומין וכדקאמר לעיל (ט"ז ע"ב) מה למומין שכן עשה בו קרבין כמקריבין וישנם כאלה שיש בקרבין שאין במקריבין, כמו טרפה, משנה בכורות, וגם להיפך ואין להאריך בזה, החומרות שהן מצד המקריבין ג"כ שתים הנה, ישנן שהן מצד חסרון המעלה כמו זר. חלל דצריך להקרבת קרבן מעלה וקדושה יתירה, וישנן שהן כמו מומין וטומאה וערל וכדומה, והנה פסול זרות וטומאה בעצם שונות זו מזו, זרות מצד חסרון המעלה, וטומאה מצד גריעות ומ"מ הקישן הכתוב זה לזה ודנו חז"ל זה ביציקה ובלילה וכדומה שהכשירה התורה בזרות שאינה עבודה שלימה וה"ה לטומאה בענין זה שגם טומאה אינו פסול בזה ואין למדין מזה לשאר פסולין כמו בע"מ כי שאני טומאה שהקילה התורה גם בקרבן יחוד שהציץ מרצה אטומאת עולין כמו בהקטרת הקומץ, אבל בקדשי במה קטנה שהכשירה התורה בזר ששם אין החסרון והטעם מצד העבודה, כי גם עבודות גמורות הכשירה התורה בזר ורק מצד המקום שהמקום אינו נצרך למעלה יתירה אין להקיש בזה פסול טומאה שהוא חסרון וגריעותא בעצם המקריב דפסול טומאה באותו מקום דומה לפסול בע"מ כי שם אין הציץ מרצה אטומאת עולין ואיך יכשר בו קרבן יחיד בטומאה והמסקנא כי פה לא יועיל ההיקש וממילא אין לחלקו מבמה גדולה ומיושבת קושית הצ''ק סימן ג יבאר מהו הלשמה בשחיטת קדשים אם מתעסק פסול בכל עבודות קדשים, השו"ק הפסולין בקדשים אם הוא פסול הגוף או פסול צררי משום חסרון כונה

מנחות (דף ק"י ע"א) בסיומא של המסכתא, דבר אחר לרצונכם תזבחהו, לרצונכם זבחו לדעתכם זבחו שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר ושחט בהמת קדשים שפסולה רש"י] כדבעא מיניה שמואל מרב הונא מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקרן אמר לו זו בידינו הוא לעכב מניין ת"ל לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו עכ"ל הגמרא, והנה כל המימרא הזה איתא נמי בחולין (י"ג) וכתבו שם עלה התוס' ד"ה מניין למתעסק וז"ל, פי' בקונטרס מתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו וקשה דבכה"ג אפי' בחולין פסול לרבנן דר"נ אפי' מתכוין לחתיכה כגון לנעצה בכותל כדמוכח בפ"ב עד שיתכוין לחתיכת סימנים [וכ"כ התוס' לקמן ל"א סע"ב ד"ה ורבנן נהי דלא בעינן כונה לזביחה, פירוש להתירה בשחיטה זו, לחתיכה מיהא בעינן פירש לחתיכת סימנים כפרישית עכ"ל, והפירוש לדעתי לטול נשמתה שהוא ע"י חתיכת הסימנים ולא לכוין לחתך בבשר בעלמא ובזה ניחא לן לפי שיטת התוס' בפירושא דסוגיא דהא דאמרינן קטן יש לו מעשה היינו שהמעשה מוכח על הכונה ואין מקום לתלותו על ענין אחר כמו באלון ורמון שחקקום תינוקות דודאי לבית קבול מיכווני, א"כ לכאורה גם בשחיטה הו"ל להיות מועיל שחיטת קטן דהא המעשה מוכיח על הכונה, אבל לפי האמור ניחא דאינו מוכח בבירור דמיכווני לנטילת נשמה דאולי רק לחתך בבשר בעלמא] ונראה דהאי מתעסק בקדשים היינו דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה (כלומר להתירה בזביחה זו) דבחולין כשר ובקדשים פסול, ועוד יש מתעסק אחר כגון של קדשים שסבור שהוא חולין ושחטו דפסול מטעם מתעסק כדאמרינן בזבחים (פ' ב"ש) דמשום חולין פסולה ותרווייהו מושחט את בן הבקר נפקא עכ"ל התוס', ומבואר מדבריהם דתרי מיני מתעסק יש בקדשים א) מתעסק בעצם השחיטה שאין כונתו להיתר זביחה כלל רק לחתיכת סמנים אליבא דרבנן דר"נ ולר"נ רק לחתך בבשר בעלמא ונשחטה בהמת קדשים ומתעסק הוא בפרט אחד הנוגע לעצם השחיטה דבקדשים פסול ב)