דעת מרדכי א קלז

מדין אבל הממש עדין באיסורו עומד וא"כ יפה כתב המל"מ, והרציתי דברי אז לפני הגאון רמ"מ משאט זצ"ל והבאתי גם ראיה לזה מדברי רש"י אך מלתא מני אזדא והראני שגם הוא בחדושיו הרגיש והאריך בזה ואח"ז ראיתי שגם בהגהת י"א העיר בזה גם הביא ראיה לזה מדברי הרשב"א בחולין ע"ש

כעת נ"ל להטעים שיטתו של הנו"ב שהיכי דאיכא ששים וליכא טעמא שוב אין אנו צריכים לבטל הממש מדין בטול ברוב דהנה (סי' פ"ז סק"ט) כתב הרמ"א וז"ל עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומיבשים אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר, ב"י בשם שבולי הלקט עכ"ל ועי' בפ"ת (ס"ק כ' וכ"א) שמביא בשם תשובת תפארת צבי דלאו דוקא באיסור בו"ח אלא אפי' בבשר אסור נמי נפקע ממנו שם האיסור ע"י שנתיבש וכן הוא דעת הבינת אדם (שער או"ה אות ל''ו) אך הנו"ב חולק ע"ז ע"ש. וא"כ ה"נ במין בשא"מ ונתבטל בששים ונאבד טעמו הנה גם הממש לחוב התפשטותו בתוך ההיתר עד שנאבד האסור ממנו, בודאי לא גרע מקיבה ובשר שנתיבש עד שנעשה כעץ כיון שאין בו עוד שום לחלוחית של איסור ובכה"ג גם הממש מותר ומצאתי מקור וסמוכין לדברי מדברי הר"ן (נדרים נ"ט ע"א) דאיתא שם, גופא אמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, וא"ל ר"ח מאן צאית לך ולר"י רבך היתר שבהן להיכן הלך, וז"ל הר"ן נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגדולין של היתר מבטלים עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גדוליו על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הלכך אע"פ שאיסור מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך עכ"ל, והנה הר"ן הכא אינו מזכיר כלל מדין בטול ברוב שהוא גזה"כ מאחרי הרבים להטות, רק מטעם שאינו טועם טעם האיסור, אע"פ שאיסור בתוכו בודאי יש ולא אזל לעלמא ואפ"ה מותר. ע"כ ההסבר כדברינו דגם גוף האיסור שנאבד טעמו האסור ממנו דמיא לנתיבש ונעשה כעץ דנהפך להיתר, ואז אין צריכין כלל לבוא בזה לדין בטול ברוב ובזה אמרתי להסביר הא דקי"ל בדשיל"מ בטיל בששים במין בשא"מ, ודחקו למצוא טעמו של דבר כיון במינו אינו בטיל ברוב, עד שתאכלנו באיסור ע"י בטול אכלנו לאח"ז בלי בטול, וא"כ האי טעמא שייך נמי בשא"מ, ועי' בט"ז (סי' ק"א אות י"ב) אך לפי אמרינו ניחא, כיון דבאיכא שיעור ששים אין צריכים כלל לבוא מדין בטול ברוב כיון שהאיסור אבד טעמו האסור הוי כשנתיבש ונעשה כעץ, ואין שייך לומר עוד הטעם עד שאכלנו באיסור ע"י בעול נאכלהו בהיתר, כיון דלאו מדין בטול אתינן עלה, אלא דבר טבעי הוא בששים נאבד טעמו וממילא דמיא כשנתיבש נעץ ושריא. אך ביבש ביבש לא שייך לומר כן והוא נכון

והנה. אף כי הסברתי נכונה בעיני לחזק שיטת הנו"ב כי במין בשא"מ ויש בו ששים לבטל אין צריכין לבוא לדין בטול ברוב. אך מ"מ לענין מב"מ אפי' ביש בו ששים לכאורה אין שייך סברתי האמורה שנאבד טעמו והוי כנתיבש, ועדין צריכין לבוא לדין בטול ברוב וא"כ צדק המל"מ בהשגתו על חכמי אשכנז משיטת המרדכי הנ"ל בדבר שבא מתחלת ברייתו מעורב אינו מתבטל ברוב

ובעצם אשיטת המרדכי הנ"ל העירותי מהא דאיתא (מכשירין פ"ד מ"י) בעצים שבלעו משקין טמאין ר"ש אומר אם היו העצים לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהן על המשקין שבלעו טהורין, והמשקין היוצאין היינו מה שנבלעו דרך גדולים דלא היה המשקה הזה ניכר מעולם ואעפ"כ מבטלין המה להמשקין הטמאין ואפילו לפ"מ שמחלקין האחרונים ביו"ד (סי' ק"ב) שיטת המרדכי הנ"ל מהא דק"ל באו"ח (סי' ש"כ) והוא ג"כ מקורו מדברי המרדכי מגיגית מלאה ענבים שוב בשבת שמותר שאפילו בדבר שיל"מ בטל, דיש חלוק בין היכי דלא היה לההיתר עמידה בפ"ע שאז אינו בטיל כלל, להיכי דלא היה רק להאיסור עמידה בפ"ע שאז גם בדשיל"מ בטל, אבל הכא הרי להיפך הוא דהאיסור הוא המשקין הטמאין להם היתה עמידה בפ"ע שהרי הם היו נכרין טרם שנבלעו בהעצים, אבל להמשקין הטהורין המבטלים להם לא היתה עמידה בפ"ע שהרי נבלעו בהעצים דרך גדולתם וא"כ כ"ש אינם ראויים לבטל והוא תמוה לכאורה, וכיו"ב העיר הרצ"ח בנדרים (נ"ז) ועין ריט"א (פ"ג דבכורות אות ל') ובנוב"ת (סי' נ"ד) ובעין יצחק (האו"ת סימן כ"ו) שהאריכו בשיטת המרדכי ודו"ק היטב. סימן נט יחקר אי באיסורי הנאה שייך קנין דכסף ואם כל איסורי הנאה שוה בפרט זה או יש לחלק בין ישראל המוכר אה"נ ובין נכרי המוכר איסורי הנאה ומחלוקת הפוסקים בזה, גם יבואר דין נכרי המוכר אה"נ בהקפה אי הדמים מותרין וישוב סתירת דברי המחבר בית יוסף בזה. ענף א

המחבר ביו"ד (סימן קל"ב סק"א) כתב וז"ל עכו"ם שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר לקח דמיו מאותו העכו"ם שאסרו, ואם מכר הישראל לעכו"ם אחר, אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין, המעות אסורים בהנאה, ואם לקח העכו"ם היין תחלה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאע"פ שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים עכ"ל וכתב ע"ז הש"ך (סק"ג) וז"ל כתב זה בשם יש מי שאומר, משום דרבינו ירוחם מביא בשם י"א דלא שרי אלא כשמכר העכו"ם היין ואח"כ פרע לישראל שאין ביד העכו"ם שום דבר כשפרע לישראל והביאו ב"י ומוכח מדבריו שם דאפילו לאחרים אסור כל שלא מכר העכו"ם היין והוא דעת הר' אלחנן שהביא הרא"ש (ריש פרק בתרא דע"ז), וכן הוא דעת הרמב"ן והר"ן ודעת רש"י, דאם הע"ז עדיין בעין ביד העכו"ם שלקח מישראל המעות אסורים אף לאחרים, מיהו דעת המרדכי והרא"ש וכן הוא מסקנת התוספות בשם ר"י להתיר לאחרים אף שהע"ז בעין ביד העכו"ם ובמקום הפסד מרובה שרי, ואף דלא נ"מ ביין נסך דקיי"ל דשרי בהנאה בזמן הזה, מ"מ נ"מ למוכר עכו"ם ומשמשיה עכ"ל הש"ך. ובכדי להבין דבריו היטב מוכרחים אנו להעתיק סוגית הש"ס ודה"ת בע"ז שם, (ס"ב ע"ב) וז"ל דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית, אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר עכ"ל הש"ס וכתבו שם התוס' בד"ה יאות הן עבדין, דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לאו חליפין נינהי ולא חייל עלייהו קדושת שביעית, ולפ"ז אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו לפירות שביעית, ומכאן דקדק הר"א הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יי"נ וע"ז ומכרן לעכו"ם בהקפה ומכרם העכו"ם לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים, שהדמים מותרין בדיעבד, ואע"פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם, ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרם העכו"ם אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי"ל משיכת עכו"ם קונה והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר, כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה, וה"נ לא היתה ע"ז ברשותו בשעת פריעת המעות עכ"ל התוס', ועיין בר"ן מש"כ בשם הרמב"ן שדעתו להחמיר בכל גווני, והר"ן הכריע.