דעת מרדכי א קלו

אין זקוק כלל לטעמו החדש, דבזה גם הר"ן מודה כיון דיבש יבש אמרינן איסורא כמאן דאיתא מספיק הטעם הפשוטי משו"ה דשיל"מ אינו בטיל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ומטעם זה אינו בעיל בדשיל"מ יבש ביבש אפילו בספיקא דרבנן. ומיושב כל הסוגיא דריש ביצה היטב. שו"מ שכבר קדמוני בעיקר הדבר המחברים האחרונים עי' בס' באר יצחק (חיו"ד סי' יו"ד) וגם ממנו נעלם שכבר הקדימו בזה המראות הצובאות בלקוטיו למס' ביצה בשלהי הספר ע"ש

והבא"י רוצה לישב בזה גם קושית הגרע"א ממשנה דכלאים הנ"ל והוא משום דצמר גמלים בצמר רחלים הוי יבש ביבש דבזה גם הר"ן מודה דבטל אף היתר בהיתר וסברת רש"י עד שתאכלנו באיסור לא שייך בזה דהא מבואר הוא בט"ז (יו"ד סי' ק"ב) דלמין בשאינו מינו אף לטעם זה לא מחמירנן כיון שאין ההיתר אח"כ נקרא על האיסור אלא על התערובות שנתערב בה כמש"כ הת"ח ע"ש

, ולא נהירא דהא הר"ן בתשובה שם מביא ראיה לדינו אשר איירי קמח בקמח דהוי לח בלח וכ"ש היכי דנתערבו קודם הטחינה דהוי לח בלח עי' ט"ז (או"ח סי' תנ"ג) ממשנה דכלאים הנ"ל דלא אמרינן חוזר וניעור וגם היתר בהיתר בטיל, ולפ"ד של הבא"י דצמר גמלים וצמר רחלים הוא יבש ביבש ממילא יהא מוכח משם דאפי' יבש ביבש נמי אמרינן דאינו חוזר וניעור, וע"כ מוכרחין לומר צמר גמלים וצמר רחלים נדון כלח בלח כיון שמתערב בכלו ואינו בעין ולכן מדמה שפיר הר"ן לקמח בקמח: ועוד מה שכתב הבא"י דצ"ג וצ"ר הוי מין בשא"מ, הוא נגד דבר הגרע"א (סימן ל"ח) במוסגר ד"ה אבל, שכתב שם מפורש דזה הוי מין במינו דק"ל כרבא דאזלינן בתר שמא והוי כמו חלא דחמרא וחלא דשכרא וכונתו למש"כ הש"ך ביו"ד (סי' צ"ח סק"ו) דכל מידי דאינו תלוי בשיעור ששים רק בעינן יותר מששים כמו יי"נ תרומה וערלה ודשיל"מ אזלינן בתר שמא ע"ש

ואחרי אקדמות מלין אלה מיושבות היטב קושית השעה"מ האמורה לעיל אתשובת הר"ן מנדרים (נ"ח) והוא עפ"מ שהקשו השעה"מ (פ"ט מהל' מ"א וכן בנוב"ת סי' נ"ג) דאמאי בשביעית אינה אוסרת רק במינה, מ"ש מאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דאף שלא במינה אסורה כיון דיש לה עכשיו היתר, ותירצו בפשוט דשא"ה דהיתר שיש לה עכשיו ישאר לעולם, משא"כ בשביעית דההיתר יופסק בהגעת זמן הבעור והוי כשאר דשיל"מ דבטיל בשא"מ, דשם ההיתר רק לאח"ז וכאן ההיתר קודם זמן חלות האיסור עכת"ד ע"ש, ולפ"ז נוקי בשביעית דאינו אוסרת אלא במינה כיון דאינו היתר מוחלט איירי שנתערב יבש ביבש, וביבש גם הר"ן זקוק לטעמו עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולהכי צריך לאכל התערובות קודם הבעור, משא"כ בתשובת הר"ן דנתערבו חטים מבוקעות, דקמח בקמח הוי לח בלח לרוב פוסקים כמבואר בש"ך (סי' ק"ט) וכ"ש היכי דנתערבו קודם העתינה, אשר האיסור כמאן דליתא דמי וממילא אינו שייך כאן הטעם עד שתאכלנו באיסור אלא הכא מתאים טעמו החדש של הר"ן כיון דהוי דשיל"מ ובלא"ה הוי היתר בהיתר, אפ"ה מביא שפיר גם בכה"ג שייך דין בטול ממשנה דכלאים דהר"ן ממדמה. מה שעתיד לקבל צורת איסור לאחר זמן כמו בחמץ, לדבר שעתיד לקבל צורת איסור ע"י מקרה אפי' מיד. כמו בצמר רחלים שעתיד לקבל צורת איסור אם יתערב בפשתן וכמו שהסברנו לעיל, ובאמת הפר"ח חולק על הר"ן וס"ל דאינו דומה דבר שמוכן לקבל צורת איסור מיד לדבר שעתה הוא היתר גמור ויהא נאסר לאח"ז עי' (סי' תמ"ז) וא"כ מיושבת קושית השעה"מ היטב בשביעית דאיירי יבש ביבש ואינו בטיל במינה משום דעד שתאכלנו באיסור צריך לאכול התערובות קודם הבעור, משא"כ בתשובת הר"ן דאיירי קמח בקמח דהוי לח בלח ואיסורא כמאן דליתא דמי ואינו שייך הכא הטעם עד שתאכלנו באיסור ולהכי אינו מחויב לאכל קודם הפסח אלא הנדון הוא אם שייך בכלל הכא בטול דלכאורה הוא. הוי היתר בהיתר וע"ז. מביא הר"ן מצ"ג וצ"ר גם בכה"ג שייך דין בטול דלא הוי היתר בהיתר וגם חו"נ לא אמרינן בזה

ובנוב"ת (סי' ע"ג) שם בהגה ממוהר"ש תירץ לקושית השעה"מ אתשובת הר"ן אמאי בחטין שנתבקעו דבטלין יאכלם קודם הפסח. כשביעית קודם הביעור אינו בטילה במינה מפני שיוכל לאכל קודם בעורה, משום דתשובת הר"ן איירי שנתבקעו לאחר שנתערבו דהוי נולד האיסור בתערובת דבכה"ג גם דשיל"מ בטיל כמבואר באו"ח (סי' ש"כ סק"ב) בגיגית מלאה ענבים ע"ש ותירוצו תמוה הא קודם טחינה אינו שייך תערובת כלל הרי יש היכר בין מבוקעות לאינן מבוקעות, וספיקת הר"ן הוא רק אם להתיר החטין לטחנם, אם לא הוי בכה"ג מבטל איסור לכתחלה וגם אם התערובת היתה קודם טחינה, הרי אינו מבטל כלל בטחינתם דכבר הם בטלין מאליו ומאי מסתפק הר"ן. ענף ב

אמרתי הואיל ואתא לידן דינא של המרדכי הידוע נימא בו מלתא, הנה ביו"ד (סי' י"ד סק"ה) איתא עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם והוציאו העובר והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד אסור והר"ז כחלב טרפה שנתערב בחלב כשרה עכ"ל המחבר, וכתב ע"ז הש"ך (ס"ק י"ב) וז"ל מיהו י"ל לא יהא אלא ספק אם יש בו ששים כיון דהוי מב"מ דבטיל מה"ת ברוב אלא מדרבנן צריך ששים הוי ספק דרבנן ולקולא, וכדלקמן (סי' צ"ח סק"ב) גבי נשפך וה"נ אמרינן לקמן (סי' פ"א סק"ח) עכ"ל והמל"מ (פ"א מ"ה מטמו"מ) תמה ע"ז מדברי המרדכי הידועים דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בו בטול ותמה על חכמי אשכנז האחרונים שנשאו ונתנו כאן אם החלב בטל בששים, והנוב"ת (חיו"ד סי' נ"ד) מישב דבריהם וז"ל ואני אומר דודאי יפה כתב המרדכי בשם רבינו משולם דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בו בטול ברוב: אמנם היינו רק בבטול אשר מתורת רוב אתינן עליה וילפינן לה מקרא דאחרי הרבים להטות דכתיב בסנהדרין ובעינן דומא דסנהדרין שהם, ודאי אינם מעורבים מתחלתם, ולכן ביבמה שרקקה דם וכן בזב שראה קרי לא מהני בטול, אך לא כן דבר הבטל בששים לאו מתורת רובא אתינן שהרי מין בשא"מ מדאורייתא לא מהני רובא משום טעם כעיקר דאורייתא ואפ"ה בששים בטל והיינו שהבטול אינו בתורת רוב עוד רק שאין בו עוד טעם איסור כלל וכלל, וא"כ יפה כתבו ופסקו איבעיא זו לחומרא דאף שיש כאן רוב בודאי, מ"מ כיון שהוא דבר המעורב מתחלת ברייתו הרי אין זה דומיא דסנהדרין ולא מהני תו חוב זה וכיון דלא שייך בו אחרי הרבים להטות הרי נשאר באסור תורה ולכן ספיקו לחומרא אכן אילו ידענו שיש כאן ששים אז בודאי בטל ולא בתורת רוב רק מטעם שאין בזה עוד שום טעם האיסור וממילא בספק ששים הוא ספיקו לחומרא עכ"ל

וכבר תמהתי על דבריו בימי בחרותי דהא גם במין בשא"מ יסוד האיסור וההיתר באין בו ששים וביש בו ששים תליא דהממש הנו"ט בטל ברוב, אך כל זמן שנרגש טעמו אסור הוא מטעם טעם כעיקר דילפינן מגעולי מדין או ממשרת בנזיר, אבל כשאין נרגש בו טעם אז אין מקום לאסור משום טעם כעיקר והממש כבר נתבטל ברובו, וכיו"ב במין במינו שם אין שייך טעם, ובטול הממש הוא מטעם רוב, אך כל שכנגדו ראוי לתן טעם בשא"מ אסרוהו חכמים, משא"כ המעורב מתחלת ברייתו כיון שאין בו דין בטול ברוב הרי הממש אסור בכל מקום שהוא נמצא, ומה יועילנו זה שאין בו טעם זה אינו מועיל רק שלא לאסור מדין טעם כעיקר הנלמד מגעולי