דעת מרדכי א קלה

בששים היינו דוקא לאכלו בער"פ משש ולמעלה, אבל בתוך הפסח אסור לאכלו משום דחוזר וניעור, ופושט לשני הספיקות האלה ממשנה דכלאים הנ"ל דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מרחלים אסור, וכן פשתן וקנבוס וכו', כלומר אסור ומותר לערב עמהן צו"פ ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל ומכיון שנתבטל אינו חוזר וניעור עכ"ד והם להיפוך לכאורה מדבריו של הר"ן בנדרים שם, אך לפי מה שכתבנו נכון היטב, דשם בחטין מבוקעות ואינן מבוקעות כיון דהמבוקעות עתידות לקבל צורת איסור לאחר זמן לכן שם איסור חל עליהם להתבטל תיכף בשאינן מבוקעות שהן ההיתר מוחלט שאינן עתידות לקבל שום צורת איסור אפילו לאחר זמן וכן שם בצמר רחלים בצמר גמלים שהצמר רחלים עתיד לקבל צורת איסור בהתחברו לפשתן ע"י שוע טווי ונוז, משא"כ הצמר גמלים שהוא היתר מוחלט שאין עתיד לקבל שום צורת איסור, ומה שהצמר גמלים בטיל בצמר רחלים אם הצמר רחלים הוא הרוב אין ראיה דהיתר לגו איסור מתבטל, דגם אם אינו מתבטל נמי אסור, כיון דהרוב הוא איסור דלא גרע ממחצה ע"מ

אכן תמהני על דברי הר"ן הנ"ל דמאי ראיה היא מהתם דשם הצמר רחלים והצמר גמלים וכן הפשתן והקנבוס בודאי חל עליהם שם איסור והיתר לענין טומאת נגעים דאין מטמאים משום נגעים רק צו"פ ולא צמר גמלים וצמר קנבוס וכדאיתא בנגעים (פרק י"א) וכן נ"מ בענין בגדי כהונה דאין לובשין רק צמר רחלים ופשתים וכיון דבטיל להא בטיל נמי להא. והנה מטומאת נגעים לק"מ דשם ג"כ כיון דלעת עתה אין בהם נגעים ורק שעלולים לקבל טומאת נגעים, א"כ אין זה עדיפא מכלאים לענין לבישה וההסבר שאנו מסבירים לענין כלאים של לבישה דלא הוי היתר בהיתר ממש כיון דהצמר רחלים והפשתן עלולים לקבל צורת איסור ולכן נכנס בסוג איסור. שמתבטל כיו"ב צריך נמי להסביר לענין טומאת נגעים, אבל מבגדי כהונה קשה לכאורה דשם האיסור חל תיכף לבלי לעשות בגדי כהונה. מצמר גמלים וקנבוס אך גם שם יש לדחות ואכמ"ל בזה

וישבנו בזה גם קושית השעה"מ (פ"ד מה' חמץ ומצה) שהקשה על תשובת הר"ן הנ"ל מהא דאיתא בנדרים (נ"ח ע"א) דתניא ר' שמעון אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותר"מ וחלה וערלה וכה"כ נתנו בהן חכמים שיעור, אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לבעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ופירש הר"ן ד"ה אמר להם וכו' וז"ל אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובות קודם הבעור דכיון דאפשר לאכלו הוי ליה כדישל"מ, אבל לאכילה כלומר אם נתערבו לאחר הבעור שאם יהא אוסרין תערובתן לא שרו באכילה, בין במינן בין שלא במינן בנו"ט עכ"ל, וחזינן מזה דדשיל"מ אינו דוקא באתי ההיתר לאח"ז אלא אפילו בישנו לההיתר קודם נמי הוי דשיל"מ. דאמרינן עד שתאכלנו באח"ז בדין בטול אכלהו עתה בלא דין בטול, וא"כ קשה בההיא עובדא דתשובת הר"ן בחיטין המבוקעות הו"ל להיות הדין שיהיה מחויב לאכלן דוקא קודם הפסח ולא להניחן בפסח שיאכלן דוקא מדין בטול ותירוצו של הר"ן לא יועיל מאומה ע"ז, דהא בדין שביעית קודם הבעור בודאי שייך דין בטול לענין איסור סחורה והפסד ואפ"ה אמרינן דלענין איסור אכילה הוי דשיל"מ כיון שיכול לאכלו עכשיו א"כ בחטים מבוקעות נמי יאכל קודם הפסח

[אגב אורחא אמרתי לציין דמכאן מוכח לכאורה לענין ביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, דמ"מ אסור לאכל התערובות דלענין איסור יו"ט הוי דשיל"מ אע"פ דלאחר יו"ט נמי מוכרח לאכלן ע"י בטול דין ביצת טרפה ועיין שו"ת הגרע"א (סי' ס"ה) דהא הכא בשביעית לענין איסור סחורה גם השתא מוכרחים לדין בטול ואפ"ה לענין אכילה הוי דשיל"מ. ויש לחלק דהתם בביצת טרפה שנולדה ביו"ט דהכל הוי איסור אכילה כיון דסוף כל סוף זקוקים אנו לענין אכילה לדין בטול ממילא גם האיסור אשר הוא דשיל"מ נמי מתבטל מיד כשיטת התפארת למשה וכדעת השואל בצ"צ, אבל הכא איסור סחורה ואכילה שני מיני איסורים שונים המה ולכן כל מין איסור שיש לו היתר שלא ע"י בטול ראוי לקיימו בלא בטול וכל אחד אינו נגרר בתר חברו ועי' בהגרע"א שם שגם הוא נחית לחלוק זה אלא דחהו אבל אינו רחוק מלאמרו

ובימי חרפי הבאתי ראיה לזה מהא דאיתא (פ"ב דבכורים מ"ב) גבי יש במעשר ובכורים, ואסורים כל שהן מלאכול בירושלים ופירש הר"ש וז"ל האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דשיל"מ דאפשר להעלותו לירושלים, והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצה עכ"ל, הרי חזינן בנתערבו בחולין אז בעלין הם באחד ומאה אפילו לענין איסור מחיצה, דאלת"ה מאי דוחקא לאוקמיה דאיירי הכא דנתערבו בתרומה הרי אפשר לאוקמיה דנתערבו נמי בחולין ולענין איסור מחיצה הוי דשיל"מ, אע"כ בכה"ג כיון דבטיל לענין דין תרומה בטיל נמי לענין איסור מחיצה, אכן לפירוש הר"מ וכן פי' הרע"ב דאיירי שנתערבו בירושלים דוקא לא מוכח מידי ע"ש]

ואמרתי בזה עפ"מ שהקשה הגרע"א (סי' קפ"ט) אשיטת הר"ן בנדרים בטעמא דשיל"מ משום דהוי כמו היתר בהיתר והוי מין במינו ממש, דא"כ אמאי קאמר (ביצה ד' ע"א) דכמו דשיל"מ אינו בטיל כן נמי ספק דרבנן בדשיל"מ לקולא נמי לא אמרינן ולדברי הר"ן איזה דמיון יש ליחש בין זה לזה, וע"כ דהטעם הוא משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י בטול אכלהו בהיתר שלא ע"י בטול, וזה הטעם שייך נמי בספק דרבנן, דעד שתאכלנו ע"י ספק דרבנן לקולא אכלהו שלא בספיקות ב) יבש ביבש דלר"י נמי אמרינן דמין במינו בעיל וכש"כ התוס' (יבמות פ"ב ע"א) ד"ה רבי יהודה א"כ לשיטת הר"ן דיבש ביבש גם בדשיל"מ בטיל והלא מפורש הוא להיפך בריש מסכת ביצה, דביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה בין ביצים אחרות דאינה בטלה מטעם דשיל"מ ואע"ג. דהוא יבש ביבש ג) לשיטת הר"ן הנ"ל כיון באיסור דרבנן גם רבי יהודה מודה מין במינו בטיל וכש"כ התוס' (חולין צ"ט ע"ב) ד"ה שאני ציר, הו"ל להיות באיסורא דרבנן גם בדשיל"מ בעיל ובריש ביצה מפורש הוא להיפך, דהא ביצה שנולדה ביו"ט אינו אלא איסורא דרבנן ואפ"ה אינה בעילה משום דהוי דשיל"מ עכת"ד ע"ש

ואמרתי עפמש"כ המקור חיים להלכות פסח (סי' תמ"ז סק"ד) להסביר החלוק שמחלק הרמ"א (סי' צ"ט ביו"ד) דבלח בלח אינו חוזר וניעור ויבש ביבש חוזר וניעור עפ"מ שהניח מקודם ליסוד דענין חוזר וניעור תליא אי בבטול האיסורין בחוב אם האיסור כמאן דאיתא דמי או לאו, וכאשר מבואר הוא בכסף משנה סופ"א אבות הטומאה דביבש אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי אבל בלח כיון שנבלל לא שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי והלכך ביבש חוזר וניעור כיון עודנו נמצא האיסור ברוב, משא"כ בלח לא שייך לומר חוזר וניעור כיון שהאיסור אינו כלל עוד במציאות ע"ש, וא"כ ע"פ הנחה זו מיושב כל הקושי בענין זה, דהר"ן אשר המציא טעם ובאור חדש בדין דישל"מ כיון דהוי קרוב להיתר בהיתר הוי כמין במינו, זה אינו אלא בנתערב לח בלח כמו בפת שאפאה עם הצלי דשקלינן וטרינן על אדות הריח הנקלט דע"ז לא שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי ולכן היה מוכרח להמציא טעמו בדשיל"מ דהוי כמין במינו, משא"כ בנתערב יבש ביבש דאינו מתאים כלל באורו וטעמו דמשו"ה דשיל"מ אינו בטיל משום דהוי כמין במינו, הרי יבש ביבש גם מין במינו בטיל, אך בכה"ג