דעת מרדכי א קלד

הבריא איך הבין ברייתא זו (אמאי לא קתני נמי הך דינא בהמסם) עכ"ל ספר הכו"פ אינו תח"י אבל באמת בתוס' (סו"פ ב"מ) כתבו וז"ל ואפילו מאן דלא חייש התם בקוץ, שמא במחט שהוא דק חייש עכ"ל, וא"כ אף לעולא אתי שפיר והוא פשוט

ו) נסתפקתי בבשר ששהה ג' ימים בלי מליחה דאסור לבשל אחר צליה אם גם לטגן בשומן אחר צלי אסור משום ע"י העגון בשומן מרכך נמי הבשר יותר ומוציא דם מה שאין הצלי יכול להוציא ודמיא לבשול או דנימא בפרט זה דומה עגון לצלי והוי צלי בתר צלי דלכאורה מותר גם אם הצלי בפעם השניה היה בכלי שאינו מנוקב, דכל מה שצלי יכול להוציא כבר יצא ע"י צלי בפעם הראשונה ולע"ע לא מצאתי שום גלוי לדין זה. סימן נח

יסלק הקושיות משיטת הרי"ף דפסק דשיל"מ מיד אף בשאינו מינו צא בטל, מסתפק אם נתבטל הטעם אי צריך עוד לבטול הממש של האיסור ועוד פרטים שונים

הגרע"א (סי' קפ"ט) הקשה לשיטת הר"ן (נדרים נ"ב ע"א) כבאור שיטת הרי"ף דדבר שיש לו מתירין מיד אף בשאינו מינו אמרינו דלא בטיל, ומשו"ה פסק הרי"ף בפת שאפאו עם הצלי דאע"פ דריחא הוי משהו, מ"מ לא בטיל כיון שאפשר לאכלו מיד בלי כותח וז"ל שם אולם תמוה לי מאד על דברי הר"ן בשיטת הרי"ף הנ"ל ממשנה ערוכה (רפ"ט דכלאים) דתנן התם צמר גמלים וצמר רחלים טרפן בזה אם רוב מן הגמלים מותר, דקשה דאיך בטיל הצמר רחלים בגמלים הא הוי היתר בהיתר דלא בטיל כמו דבשר לא בטיל בפת לאכלו עם חלב, בשלמא לדידן לא קשה מהא דצמר גמלים וצמר רחלים דבטילין זה בזה הא הוי מין במינו בשמא וא"כ לא ליבטל מדין ישל"מ, די"ל דלדבר אחר חוץ מפשתן לא נאסר מעולם וכמו שהקשו מה"ט על הרי"ף, אבל לדברי הר"ן בשיטת הרי"ף דאפילו בכה"ג מ"מ הוי דשיל"מ קשה כנ"ל, מה חלוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטיל משום דיל"מ דהוי היתר בהיתר ובין צמר רחלים דבטיל בצמר גמלים הא הוי ג"כ היתר בהיתר, ואי דצמר רחלים שם איסור עליו דאסור לחברו בפשתן ה"נ בשר שם איסור עליו דאסור לחברו בחלב וצ"ע עכ"ל

ולדעתי הקצרה היה נראה לישב קושיתו שפיר באופן שכתב הגאון ז"ל בעצמו בסוף דבריו דלהכי בטיל צמר רחלים בצמר גמלים משום דצמר רחלים שם איסור עליו לחברו בפשתן, רק נחוץ להרחיב הדבור בסברא זו וברורן של הדברים כך הוא, דהיכי שכל אחד מן התערובות יש לו היתר לעצמו והיתרו של זה כהיתרו של זה בהשואה גמורה לכל צד לית ביה תורת בעול כלל, וכסברת הר"ן דבטול תלי בחלוק המינין אבל השווים מחזקים זה את זה, משא"כ היכי שאחד מן התערובות עלול לקבל צורת איסור אפילו ע"י מקרה ושינוי והשני אינו עלול לקבל צורת איסור אפילו ע"י מקרה ושינוי אז שפיר שייך בו דין בטול ומקרי האחד לגבי השני איסור לגבי היתר, ולכן צמר רחלים בעיל בצמר גמלים משום דצמר רחלים שם איסור עליו דהא אם יחובר בפשתן אז יחול עליו בכלו איסור כלאים שכלו נעשה איסור אבל צמר גמלים אינו עומד כלל לקבל צורת איסור דאפילו אם יתערב בצמר גמלים של איסור כגון של תקרובת ע"ז לא יוגרע מהתירו שבכ"מ שהוא היתר הוא ולא יתהפק ההיתר להיות איסור, משא"כ צמר רחלים שע"י מקרה של התחברות בפשתן יתהפך גם הצמר רחלים לאיסור שכלו נעשה כלאים ולכן שפיר שייך בו דין בטול ומה שמסיים הגרע"א להקשות ע"ז דא"כ בנדון הרי"ף נמי בפת שאפאו עם הצלי הלא חל על הבשר שם איסור דאסור לחברו בחלב, נלע"ד דאינו דומה כלל, דהא העיקר מה שאנו צריכין לדון הוא על הדבר שנתערב אם שם איסור עליו או לא, וא"כ בצמר רחלים שנתערב בצמר גמלים שפיר אנו דנין על מעט הצמר רחלים שנתערב שראוי לחול עליו שם איסור כלאים אם אותו המעט צמר רחלים היה מתערב ומתחבר בפשתן ע"י שוע טווי ונוז דאז היה חל עליו שם איסור כלאים, משא"כ בפת שנאפה עם הצלי, הרי הבשר גופא לא נתערב בפת ואף לא טעם בשר רק הריח של בשר נתערב ואותו הריח לעולם חשוב משהו ואינו ראוי לעולם לחול עליו שם איסור, דהרי אפילו נצלה שור שלם גדול כשור הבר עם רביעית הלוג חלב לעולם לא ידון הריח רק בתור ''משהו" והחלב יהיה מותר, וא"כ הריח שנתערב בפת הוא דבר שאינו ראוי לקבל לעולם שום צורת איסור ודמי בזה ממש לפת שג"כ הוי היתר גמור ואינו ראוי להתבטל וכיון דמשהו עכ"פ איכא לכן אסור לאכלו בחלב לשיטת הרי"ף הנ"ל, ושפיר מדמי הר"ן נדון הרי"ף לההיא ד"פ משילין גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דתנן התם הרי הוא כרגלי שתיהן ופריך הש"ס ע"ז וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ומשני רב אשי ע"ז משום דהוי דשיל"מ אע"פ דהוי מין בשאינו מינו וע"כ משום דיש לו היתר מיד במקום שרגלי שתיהן הולכות, ובאורו הוא משום דהתם נמי שני ההיתרים שווים לגמרי זה עירובו למזרח וזה עירובו למערב וכל שההיתרים שווים לגמרי שאין אחד עתיד להתפעל ולקבל צורת איסור לא במקרה ולא בזמן אין בו תורת בעול כאמור

ובסברתנו זו מיושבת לנכון גם קושיתו השניה של הגרע"א באותה תשובה שהקשה שם, לשיטת הר"ן הנ"ל מסוגיא דחולין (קי"א ע"ב) דאמר רבא צנון שחתכו בסכין של בשר דע"י טעימת קפילא מותר לאכלו בכותח, וקשה מאי מהני טעימת קפילא הא גם אם יש בו משהו טעם בשר אינו נרגש הטעם, אבל עכ"פ משהו יש בו והו"ל להיות אסור לאכלו בכותח משום דהוי דשיל"מ מיד לאכלו בלא כותח יעו"ש שנדחק הרבה בישובו

אבל לפמש"כ נכון מאד, דע"כ לא קאמר הר"ן בשיטת הרי"ף דדשיל"מ מיד אף בשאינו מינו לא בטיל ומשום האי טעמא בפת שאפאו עם הצלי דריחא הוי משהו ולא בטיל האי משהו כיון דאפשר לאכלו מיד בלי כותח היינו דוקא בריחא דאי אפשר לעולם לריח של בשר שיקבל צורת אסור משום דלעולם ריחא לא נחשב רק למשהו אפילו ריח של בשר מרובה בחלב מועט, משא"כ טעם בשר והשמנונית הקרושה על הסכין לפירוש קמא של רש"י, וגם הטעם הנפלט מן הסכין ע"י חורפא דצנון ודוחקא דסכינא לפי פירושו תנינא של רש"י והרי השמנונית והטעם ראוין לקבל צורת איסור אם יתערבו בחלב מעט שאין בו ששים לבטלן וכיון דהשמנונית והטעם ראויין לקבל צורת איסור שפיר הוי כאיסור ממש ויש בו תורת בטול ואם נתערב בצנון שהוא היתר מוחלט ואינו עומד לעולם להאסר שפיר מתבטל דדמי ממש לההוא דצמר גמלים וצמר רחלים דבטילין זה בזה

ובמש''כ ישבתי הנגוד והסתירה שנמצא בין דברי הר"ן בנדרים (נ"ב) הנ"ל ששם מחליט דהיתר בהיתר לא בטיל משום דהוי מין במינו ממש ושווי המנין גורם שהאחד מחזק את חברו ולא לבטל ורק חלוק המינין גורם הבטול, ובין דברי הר"ן בתשובותיו (סי' נ"ז ונ"ט) ששם נשאל הר"ן אם מותר לטחון יחד החטים המבוקעות עם שאינן המבוקשות אם יש לחוש בזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה, או נקל בזה אפילו לשיטת הראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא משום דעדין הוא בזמן היתר, אבל יש כאן שני ספיקות, חדא שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר דבע"ז (ע"ג) מוכח דהיתירא לגו איסורא לא בטיל, וטעמא דמלתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל וה"נ בזמן ההיתירא יש לדון ולומר שאינו מתבטל ומתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחלה, והספק השני דדלמא כי אמרינן בחמץ לפי זמנו