דעת מרדכי א יב

משכחת שעשה איזה עבודה ששיעורה לא פחות משיעור שהייה ויצא בקצרה דרך מרוצתו, אכתי תקשה הרי ק"ל טבו"י ששימש במיתה איך משכחת לה דאם נטמא וטבל בחוץ א"כ חייב אכניסה, ואם נטמא וטבל בעזרה הלא הטבילה היא לפחות יותר משיעור שהייה, ואם תיכף שנטמא רץ ובא לו לבית הטבילה שתחת המחילה ששם לא נתקדש איך נכנס אח"כ לעזרה יעו"ש

ובאמת היא קושית הראשונים שכבר הקשה כן הראב"ד (פ"ד מה' ביאת מקדש ה"ד) אמש"כ הר"מ שם וז"ל וכן עמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בד"ש עכ"ל הר"מ, והשיג הראב"ד וז"ל א"א כיון שטבו"י שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבו''י ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואינו מוצא אותו אלא בבמה, א"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך באברים מבחוץ עכ"ל. והנה הכ"מ הקשה שם אהראב"ד, דמה הקשה להר"מ לבדו הרי הקושיא זו היא כללית לכו"ע על הברייתא דסנהדרין (פ"ג) דטו"י ששימש במיתה, והמל"מ תירץ דבאמת דהקושיא והתירוץ הזה יש להקשות ולתרץ אברייתא דסנהדרין, אך על הר"מ מקשה ביחוד משום שכתב שם מקודם טמא שעבד במקדש חלל עבודתו וחייב מיתה בדי"ש על עבודתו וכו', וכתב שם עוד והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בדי"ש בלבד, כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו היה צנור בידו והפך בו אבר וכו', ואח"כ כתב וכן טבו"י שטבל ועבד חייב מיתה, ומשמע מדבריו דבמה שכתב בתחלת דבריו ניחא נמי לטבו''י וע"ז תמה ואמר דבטו"י לא משכחת שיתחייב מיתה על העבודה אלא בבמה או ע"י צינורא כעצתו של הראב"ד

ומקשה המל"מ על הראב"ד ד' קושיות א) דכיון דעמד בחוץ אמאי צריך לומר דהיפך האבר ואמאי לא בהקטרה גמורה, ב) אמאי לא מוקי גם אביי בכה"ג, ג) גם לר"ז קשה דאיך מוכח מזה דשיעורא גמירי הרי יש לאוקמה כהמצאת הראב"ד, ד) דאיך יעשה ר"ז בטבו"י ומה שיתרץ לטבו"י יתרץ נמי לטמא ששימש, ע"כ מסיק המל"מ עוד דהראב"ד ס"ל דע"כ ל"א דמועיל היפוך איברים מבחוץ אלא בעבודה שאינה הכרחית כמו קרובי הקטרה ואף דזר וטמא העושה אותה חייב מיתה, מ"מ לא מצינו דיהיה חיובא בהיפוך איברים לכהן אבל בשאר עבודות פשיטא דלא מהני אלא בעומד בעזרה, דדוקא גבי שחיטה מצינו דמועיל אם עומד בחוץ ואפשר משום דשחיטה לאו עבודה היא וגם בשחיטה איכא מחלוקת (זבחים ל"ב) ומשו"ה הוכרח הראב"ד לומר דהעבודה שעושה הטבוי'' בעמדו בחוץ הוא היפוך איברים וקרובי עבודה, ומשו"ה מיושב נמי מה שמקשה לר"ז, דלאוקמי בבמה לא ניחא ליה בדבר שאינו נוהג לדורות והתירוץ הב' לא ניחא ליה דס"ל דבכה"ג דהוי עבודה שאינה הכרחית דגם הטמא אין חייב מיתה עליה ומשו"ה לא אשכח פתרי לטמא ששמש במיתה אם לא שנאמר ושיעורא גמירי ובזה ניחא לכל הטמאים בין לטמא סתם או לטבו"י. ואביי הקשה לו שפיר כיון דאר"ה דזר שהיפך בצינורא ח"מ אלמא היפוך איברים עבודה הוא לענין זרות וה"ה לענין טמא וא"כ שפיר משכחת לה לכל הטמאים שיהא ח"מ בין לטמא שנטמא בפנים והיפך בצינורא דרך הליכתו או שעמד בחוץ והיפך בצינורא ובזה ניחא גם לטבו"י, ובזה אתי שפיר השגת הראב"ד ויפה הקשה דהר"מ צייר שנטמא בפנים והיפך בצינורא וכיון דהר"מ מביא גם דין טבו"י ובטבו"י לא יתכן ציור זה. הו"ל טפי למינקט שהפך בצינורא בחוץ שבאופן זה יסולק הקושיא גם מטבו"י, ואף בגמ' לא קאמר רק הציור שהפך בצינורא בפנים, היינו משום דהגמ' לא מיירי רק בטמא לא בטבו"י וכיון שכן א"צ לומר שעמד בחוץ, אבל הר"מ דמיירי גם בטבו"י הו"ל למינקט שעמד בחוץ עכת"ד של המל"מ וע"ש באריכות. ואני תמה על דבריו של המל"מ דבמאי מתישבת קושיתו על ר''ז כיון דהגמ' לא איירי רק בטמא אמאי לא אוקי גם ר"ז בהיפך בצינורא, דנהי דס"ל לר"ז דקרובי עבודה אין הטמא חייב ע"ז, מ"מ הרי יוכל לאיירי שהיפך בצינורא באופן דבלא"ה לא מיעכלי ובודאי ע"ז לא פליג ר"ז, דאל"כ מאי פריך שם הש"ס פשיטא ונהי על ר"ה דאשמועינן הדין דזר שהיפך בצינורא חייב מיתה דאי מיירי דאל"ה לא היה מיעכלי פריך שפיר מאי קמ"ל, אבל הדין דעמא ששימש במיתה מצי לאיירי בכה"ג וע"כ הא דאמר כדר"ה היינו משום דר"ה איירי בהדין שהפך בצינורא אבל לא ממש כדבריו ואם נימא דמשו"ה קאמר כדר"ה היינו לישב גם בטבו"י ובחוץ א"כ הו"ל לומר כן בהדיא ובדוחק יש לישב ואין כדאי להאריך

והנה אם נימא כתירוץ הראשון של הראב"ד דאיירי בב"ק שכן מוכרחין לומר לדין הברייתא דסנהדרין (פ"ג) דטבו"י ששמש במיתה ושם בסנהדרין יליף לטבו"י ממקרא מיוחד דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבו"י שאם עבד חלל, ת"ל קדשים יהי' לאלקיהם ולא יחללו, אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוונזרו תנהו ענין לטבו"י ששימש ויליף חלול חלול מתרומה, וכיון דאיכא גז"ש מיוחדת לזה וטבו"י לא משכחת לה רק בב"ק א"כ יש לן הוכחה דגם בב"ק טמא ששימש מחלל עבודה וח"מ, אכן הלא הראב"ד תירץ הקושיא באופן שני נמי, ואז סרה ההוכחה

עוד יש להעיר דלכאורה קשה מאי פריך הש"ס בשבועות (י"ז) טמא ששימש היכי משכחת לה, הא ק"ל בנזיר (נ"ו) דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, וא"כ נימא דאיירי בטומאה שאין הנזיר מגלת עליה, כגון לרביעית דם מן המת וצ"ל דקושית הש"ס קאי לר"מ דס"ל שם דלא תהא זו קלה מן השרץ שמחייב על ביאת מקדש אע"פ שנזיר אין מגלח ע"ז, דעל הברייתא דסנהדרין (דף פ"ג) דטמא ששמש במיתה לית מאן דפליגן ובזה ניחא נמי קוה"ת שם בסנהדרין ד"ה ולא משום טומאה, שהקשו על המשנה דהיוצק והבולל וכו' שאין חייב משום טומאה דתיפוק ליה דחייב משום ביאת מקדש, די"ל דאיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה ולא קאי המשנה אליבא דר"מ, אך על הר"מ קשה דהרמב"ם ג"כ פסק (פ"ג מה' ביאת מקדש הי"ד) דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייב על ביאת מקדש ובפ"ד (שם. ה"ג) כתב כנ"ל דעמא ששמש דאין משכחת לה רק בנטמא בעזרה, וקשה הרי משכחת לה שנטמא באלה שאין הנזיר מגלח עליהם ולכן אין חייב על ביאת מקדש, וזה גם להראב"ד קשה וצ"ל דתליא זה בזה דכל טומאה שאין חייבין עליה משום ביאת מקדש אין חייבין עליה ג"כ משום שמוש בטומאה, ואחר זמן רב מצאתי בס' מעה"ח שהרגיש בזה וקאמר שם דקשה ע"ז מפסחים (ע"ע) דקאמר שם דאפי' ישראל וכהנים טהורים וכלים טמאים יעשו בטומאה, וקאמר ע"ז ל"ש אלא שנטמא הסכין בטומאת מת דרחמנא אמר חרב ה"ה כחלל ומטמא לגברא דכי מתעביד בטומאת הגוף דכרת מתעביד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דלבשר מטמא ולא לגברי טהורים עבדי, טמאים לא עבדי, מוטב שיתאכול בטומאת בשר דליכא אלא לאו ולא יתאכול בטומאת גברי דאיכא כרת, ואי נימא דאין חייבים בשמוש טומאה זו כיון דאין כאן חיוב ביאת מקדש, א"כ שוב אין כאן אלא טומאת בשר ומזה מביא סיעתא לשיטת הר"מ דכלים הנוגעים במת חייבים עליהם על ביאת מקדש, ומסוגיא דהכא ומסוגיא דשבועות הנ"ל דמוכח שם דדין ביאת מקדשת ושימש בטומאה שווין להדדי מוכח כשיטת הר"מ הנ"ל דגם על ביאת מקדש חייבים בכלים הנוגעים במת ושוב הקשה לשי' הראב"ד דס"ל דגם אכלים הנוגעים במת נמי אין חייבים על ביאת מקדש ואכצ"ל דדין שמוש בטומאה שונה מדין ביאת מקדש דגם במקום שאין חייבים על ביאת מקדש חייבים על שמוש בטומאה וא"כ קשה לדידיה מאי פריך בשבועות טמא ששמש במיתה היכי משכחת לה עכת"ד ע"ש שהאריך בזה

ושנה בזה במחכתה"ג דהא שם בפסחים אמרינן דכי מתעביד בעוה"ג דכרת מתעביד, וקשה לשיטת הראב"ד מאי כרת איכא הכא, הא על שמוש בטומאה ליכא רק מיתה בדי"ש