דעת מרדכי א קכט

דפליגי גם בבהמה, דאיבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא, ואת"ל פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו, ופשוט ליה מתנן עגל שנולד ביו''ט שוחטין אותו ביו"ט הרי דפליגי גם בבהמה, ולאביי תקשה טובא דממ"נ אי בתוך שמונה דזה דומה לאכלו ארי הא באכלו ארי ד"ה חי הוא ואי בפיהק ומת ודאי נבלה היא, שו"מ הקושיא בשו"ת הגרע"א (סימן צ"ת) וז"ל שם ויש לי מקום עיון לס"ד דהש"ס בשבת מדפריך מדר"פ אמאי לא הקשו בפשוטו מדברי רשב"ג עצמו דקאמר שם, לגבי בהמה כל ששהה שמונת ימים אינו נפל הא בבהמה ליכא נ"מ רק בשחטה והא באכלו ארי מודה רשב"ג, ורצה לחדש מזה דפיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפהוק אלא דבפיהק כיון דחזינן דנחלש וזוטר חיותו אף דאכלו ארי בתוך הפהוק חיישינן לנפל כל זמן שלא הבריא מתוך הפהוק, א"כ י"ל דרשב"ג מיירי בפיהק ושחטו משו"ה פריך מר"פ דלא אכיל מה"ת לחוש לפיהוק ומסיים וא"כ יצא לנו מזה דין חדש דבא"כ ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה ולישנא דפיהק ומת לא משמע כן וצ"ע לדינא עכ"ל

ואנכי מצאתי ראיה מפורשת לדבריו מדברי התוספות (חולין י"א ע"ב) ד"ה לר"מ דחייש למיעוטא, שכתבו שם בסופו בזה"ל אי נמי אסור בבהמה אפילו בבריא. (כלומר בתוך שמונת ימים ולא סמכינן ארובא ב"ק) שלא יבוא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהק ומת עכ"ל וע"כ התוספות מפרשים שפיהק ומת אין הכונה דמת מתוך הפיהוק רק אפילו אכלו ארי או שחטו מתוך הפיהוק נמי לא שייך למיזל בזה בתר רובא מדין דאורייתא ומסתיע לזה חדושו של הגרע"א דבא"כ ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה ולאו דוקא פיהק אלא אפילו בחולי שקרוב לפיהק נמי ועין בזה

אכן לענ"ד י"ל דרך נכון בישוב הקושיא לאביי האמורה לעיל, דהנה כבר הקדמנו קוה"ת מסתירת הסוגיות, סוגיא דשבת לסוגיא דיבמות, וההכרעה היא דלא פליגי הסוגיות אלא דבתרוייהו פליגי, אך צריך הוכחה לזה ולכן נראה לי דאביי מפרש כמו שמפרשים התוספות, דמרבויא דכל ששהה ידענין דפליגי אף בסתם ולדות אי אזלינן בת רובא בני קיימא או לא וכהסוגיא דשבת, ולכן קאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל היינו אפילו בסתם ולד ופיהק ומת אינו נפל, אבל לא שהה ופיהק ומת הוי ספק נפל, ורבנן ס"ל דאפילו לא שהה ופיהק ומת נמי לא הוי ספק נפל דאזלינן בתר רובא, והא דפליגי בבהמה, היינו בודאי בן שמונה ושהה שמונת ימים דאז לרשב"ג שהיית שמונת ימים מוציאתו מכל ספק ואמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ורבנן ס"ל דלא מהני השהייה להוציאותו מידי ספק נפל וכשכתבנו לעיל בשם הדגול מרבבה, דלרבנן השהייה רק בגדר רוב ואיכא רובא כנגד רובא, ולפ"ז נמצא דבעיית רבא בנדה נפשטה מאביי דהא מבואר הכא דס"ל דגם בהמה גסה יולדת לשבעה ולפי"ז לאביי מאי דקאמר רשב"ג כל ששהה באדם שלשים יום א"כ מיירי בסתם ולדות ובבהמה שמונת ימים מיירי בבן שמונה חדשים. אבל באמת הדין עם בעלי התוספות כל ששהה באדם שלשים יום מיירי בבן שמונה חדשים אחרי דנשנה רשב"ג בתר מילתיה דרבנן ורבי דאיירי בבן שמונה בתוספתא דמכילתין והנה לפ"ז תקשה עה"ת איך חזרו והקשו וא"ת ובשמעתין מנ"ל להש"ס לרשב"ג דהא לא שהה ספיקא הוי בסתם ולדות דלמא קסבר ולד מעליא הוי ולא איירי רק בבן ח' עכת"ד וקשה טובא דאיך אפשר לומר דרשב"ג איירי רק בודאי בן שמונה, הא רשב"ג איירי גם בבהמה דהא קאמר שמונת ימים בבהמה אינו נפל, ובבהמה ליכא למימר דבודאי בן שמונה איירי והשהייה מועלת להחליטו בבן שבעה בר קיימא ואשתהויי הוא דאשתהי הא בהמה גסה אי יולדת לשבעה איבעיא דלא איפשטא היא וא"כ ע"כ בסתם ולדות מיירי וקושית התבואות שור על הפרישה תהדר ע"ד רבותינו בעה"ת, ועכצ"ל דכונת התוספות כך הוא, דמנ"ל לתלמודא דידן למימר בדרשב"ג דפליג אדרבנן בסתם ולדות ומכיון דליכא הוכחה בדבריו דאיירי גם בסתם ולדות ראוי לן לומר דאיירי רק בודאי בן שמונה ותהיה באמת נפשטה מזה איבעייתו של רבא דבהמה גסה יולדות לשבעה, ואין שום מקום לומר לפי סגנון הש"ס בכ"מ שאיבעייתו של רבא תכריח לחדש פלוגתא חדשה בדברי רשב"ג ורבנן כי גם על רבא גופא יש להקשות כאמור מנין לו כל זה, וגם הדקדוק מלישנא ''דכל ואם'' ודמיונו לגמרא דחולין כאשר כתבתי לעיל בארוכה אינו נכון, דזה לא שייך רק אי קאי אדברי הת"ק עין היטב ברש"י חולין שם ותבין, והכא רשב"ג לא קאי את"ק דהא מיבעי להש"ס אי פליגי רבנן עליו או לא. וע"ז תירצו התוספות דזה מוכח מלישנא דרשב"ג דאמר כל ששהה דאיירי אפילו בסתם ולדות וכיון דיש לן הוכחה מדברי רשב"ג דאיירי גם בסתם ולדות שוב ראוי לומר דבבהמה נמי איירי בסתם ולדות כדי שלא תהיה נפשטה מזה איבעיא דרבא ובאדם איירי בבן שמונה ודאי, ומדוקדקים שפיר דברי רש"י במש"כ ''הא לא שהה שלשים יום באדם שמונת ימים בבהמה. יען דלפי האמת הקושיא רק מבהמה דאיירי בסתם ולדות, אכן כל זה רק אליבא דרבא, אבל לאביי באמת נימא דבבהמה איירי בודאי בן שמונה ובאמת נפשטה אליבא דידיה איבעייתו של רבא דגם בהמה יולדת לשבעה וגם מלת כל יצדק לדידיה דהכונה בין אכלו ארי בין פיהק ומת כיון ששהה אינו נפל ואע"ג דרבא ואביי הלכה כרבא, מ"מ אין ספיקתו של רבא מוציא ודאי של אביי וכיו"ב כתב הרא"ש בב"ק (פ"ב סימן א') ואפילו דמסיק הש"ס בשבת דלא כאביי רק דפלוגתייהו בנפל מן הגג א"כ לא מוכח מידי מדרשב"ג. הרי בהא מלתא לא פליגי אאביי ומשמע דמודו כו"ע דגם בהמה גסה יולדת לשבעה, ורבא בנדה דנשאר בתיקו ע"כ ס"ל כמסקנת הש"ס בשבת דפלוגתייהו באכלו ארי ונפלו מן הגג ולכן אין ראיה מרשב"ג, אבל מ"מ חזינן מסוגית הש"ס דשבת מסתמא דגמרא דנקטינן בזה כאביי דבהמה גסה יולדת לשבעה וא"כ דברי הפרישה נכונים ומקוה לקבל שכר על הפרישה שישבתי דבריו בטו"ט ודו"ק. סימן נו

יסלק קושית הגרע"א ויחדש אפי' למ"ד ס"ס במקום חזקה לא אמרינן ח"מ ספיקות שנולדו מחמת המקרה. אבל ספיקות טבעיים הס"ס הוי ברובא ממש ומהני גם במקום חזקה

ב"ק (י"א ע"א) תוד"ה שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, פי' אסורה אפי' מה שבפנים, דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוה כולו כילוד וכו', דאם יש מקצת שליא בלא ולד היה לנו להתיר מטעם ס"ס תימא דסוגיא דהכא מוכח דשרי ר"א בשליא שיצתה מקצתה אי הוי ס"ס באכילה, ובסוף בהמה המקשה משמע דאפי' בס"ס אסר ר"א דעל הך משנה דשליא שיצתה מקצתה קאמר ר"א ל"ש בשאינו קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ובשאינו קשורה ע"כ לא הוי אלא ס"ס כדתני בברייתא דקתני התם שמא נמוח שפיר שליא וכו', וא"כ כשאין קשורה תשתרי דשמא אין שם ולד אחר ואפי' יש שם ולד אחר שמא לא יצא חובו עכ"ל התום וע"ז העיר בתשובת רע"א (סימן קנח) בסופו בזה"ל ובהיא ענינא קשה לי קצת לשיטת הפוסקים דס"ס בחזקת איסור אסור איך יפרשו סוגיא זו דאיך מוכח מהתם דאין מקצת שליא בלא ולד הא אף דהוי ס"ס אסור כיון דיש בו חזקת איסור דאינו זבוח וצ"ע עכ"ל

ונראה לכאורה לומר לפמש"כ התוס' (ב"ק מ"ו ע"ב) ר"ה מידע ידעי דשותפות אית לי וז"ל פי' דיש לנו