דעת מרדכי א קכח

בן ז' חדשים הוא ואשתהי במעי אמו עוד חודש, ומה שכתב הטור אסור הוא על סתם בן ח' אבל בכה"ג לאו בן ח' הוא אלא בן ז' ותמה עליו הת"ש (ס"ק ט"ו) וז"ל ותמהני טובא דלדידיה פשיטא לו מאי דקמיבעיא לו לרבא בנדה (כ"ד ע"ב) אי בהמה גסה יולדת לשבעה אי לא ולא איפשטא וכן השיג שם על הס' דמשק אליעזר שנסתפק בזה והוא ספיקא דרבא והתמיה עצומה מאד

וחלקי אמרה נפשי בישוב שיטת הפרישה באופן נאות בהעמיקי חקר בפשט הגמרא בעה"י, הנה גרסינן בשבת (קל"ה ע"ב) תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה (מדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן רש"י) ושמנת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וכו' ופריך טעמא דשהה הא לא שהה ספיקא הוא עכ"ל הש"ס, ובתוד"ה מימהל היכי מהלינן הקשו דמכאן משמע דמחלוקת רשב"ג ורבנן הוא בסתם ולדות וכן משמע לקמן דאמר ת"ש עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט, ודחי דכלו לו חדשיו, ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בודאי בן שמנה הו"ל לדחויי הב"ע בסתם ולדות וכו', וקשה לר"י מהא דאמרינן פרק הערל איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו, רבי אומר שערו וצפרניו מוכיחין עליו כו', דאמר האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופריך מהא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ"ה ואישתהי עד תריסר ירחי שתא כמאן כרבי, ומשני כיון דאיכא רשב"ג דאמר אישתהי מדקתני כל ששהה ולא תני אם שהה כרבי עבד, אלמא משמע בהדיא דבודאי בן שמונה איירי מדמוכח מיניה דמשתהי כרבי, ותירצו דע"כ בודאי בן שמונה נמי איירי מהא בתוספתא דמכילתין מיתני מילתיה דר' שמעון בן גמליאל בתר מילתיה דרבנן ורבי ביבמות ואפלוגתייהו קאי דאיירי בבן שמונה, וא"ת ובשמעתין מנ"ל דבסתם ולדות ס"ל לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי דלמא קסבר ולד מעליא הוי ולא איירי כלל בסתם ולדות אלא בודאי בן שמונה, וי"ל דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל משמע לרבות סתם ולדות דדוקא שהה, הא לא שהה ספיקא הוי, והא דמיבעיא ליה לקמן אי פליגי רבנן ארשב"ג היינו בסתם ולדות, דבן שמונה ודאי בהדיא קתני לה בתוספתא עכ"ל התוס' תורף דבריהם דבתרתי פליגי, פליגי בסתם ולדות כדמוכח מסוגיא דשבת, ופלוגתייהו תליא בהכי דלרשב"ג בעינן בחור ולא סמכינן ארובא דרוב ולדות ב"ק משום דדבר ההוה ושכיח הוא, דמעוט נפלים מצוי וכש"כ התוס' ביבמות (ל"ו) ועין באורם בדג"מ (יו"ד סי' ט"ו) ולרבנן סמכינן ארובא ולא בעינן לברורי ופליגי בודאי בן שמונה. אי מועיל הברור או לא, ופלוגתייהו תליא בהכי וכמו שבאר בעו"ד הדג"מ (יו"ד סי' י"ג) דלרשב"ג כל ששהה הוא ברור שאין בו שום ספק כלל ואפילו מעוט ליכא, ולרבנן שהיית שלשים יום באדם ושמונה בבהמה אינו רק בגדר רוב ואיכא רובא להיפך דרובא אינם משתהים והוי ספק השקול ולכן הוי ספק נפל

לכאורה יש לישב קושית התוספות באופן אחר, דהנה ראיתי למי שמקשה דמאי פריך הש"ס מפדיון הבן אמילה, אימא כיון דכל הענין הוא אך מטעם רובא דרוב ולדות בני קיימא, א"כ בפדיון הבן להכי לא סמכינן ארובא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, אבל במילה דהוא מלתא דאיסורא סמכינן ואזלינן בתר רובא דחוב ולדות בני קיימא, ואמנם נעלמו מעיני השואל דה"ת (ב"ק י"א ע"ב) ד"ה בכור שנטרף שהוכיחו מהא דבכורות גבי נתאכלו המעות בתוך שלשים יום דאין בנו פדוי אלמא אפילו ידענין דכלו לו חדשיו נמי אינו מועיל ואסמכתא בעלמא הוא, מה שילפינן מפדיון הבן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ע"ש

אך ברוחא יותר יש לומר עפ"מ שנראה לי בישוב קושית התוספות ע"ד הסתירות בין סוגיא דידן ובין סוגיא דיבמות, דהנה ע"כ חזינן דקים להו להש"ס דבתרתי פליגי אך צריך הוכחה לזה, וההוכחה לזה נראה שכן הוא. ההוכחה שפליגי בבן שמונה אם מועיל הברור או אינו מועיל הברור הוא מלישנא דרשב"ג שאומר ''כל ששהה'' דמשמע ודאי דאתי לאשמועינן כיון דעכ"פ שהה מועיל הברור וליכא ספיקא בדבר ומשום דשמע לת"ק דס"ל דבבן שמונה אינו מועיל שהייה ע"ז בא הוא לרבות דכל ששהה אינו נפל, דאם נימא דבסתם ולדות לחודה פליגי והמחלוקת הוא אם צריך ברור או אינו צריך ברור ורשב"ג למעוטי אתי דאם לא שהה ספק נפל הוא, הו"ל למינקט בלשון הזה ''רשב"ג אומר אם שהה שלשים יום אינו נפל", דלשון זה משמע דרשב"ג אתי למעוטי מדברי ת"ק דשמע ליה דס"ל דאין צריך כלל ברור וסתם ולדות בחזקת בני קיימא הוא, וע"ז יצדק לישנא לומר אם שהה שלשים יום אינו נפל כלומר דוקא אם שהה ולא אם לא שהה, וכמו שפריך כעין זה ממש בחולין (ד' ע"א) רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ומוקים לה בדכתיבא ולא אחזקי בה א"ב, דת"ק סבר דכתיבא ולא אחזיקו בה מהימני ורשב"ג סבר אי אחזיקו בה אין אי לא אחזיקו בה לא, ופריך הש"ס האי כל שהחזיקו בה, אם החזיקו מיבעי ליה ויעוי"ש בפירש"י שמסיים, אבל השתא דקאמר כל שהחזיקו בה משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו, וה"נ כותיה ממש בנדון דידן ע"כ האי כל ששהה אתי לרבות אפילו ודאי בן שמונה מהני השהייה לברורם והוכחה שניה דפליגי נמי בסתם ולדות אי צריך ברור וחיישינן למעוט נפלים דשכיחי או אין צריך ברור ואזלינן בתר רובא דרובא בני קיימא, יש להוכיח מדפליגי ג"כ בבהמה דקאמר רשב"ג נמי ושמונת ימים בבהמה אינו נפל, והתם ליכא למימר דקאי אבן שמונה ומשו"ה קאמר רשב"ג שמונת ימים בבהמה אינו נפל מטעמא דהאי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא אשתהי, דהא באמת איבעיא דלא איפשטא היא לרבא אי בבהמה גסה היולדת לתשעה יולדת נמי לשבעה כמו באשה ולא פשיט ליה מהכא, וע"כ דמפרש לה דפליגי בסתם ולדות בבהמה, דלרשב"ג צריך ברור שהיית שמונה ימים דחיישינן למעוט נפלים דשכיחי ולרבנן אין צריך ברור ואזלינן בתר רובא ונמצא עיקר פרכת הש"ס היא מבהמה דמשם מוכח דפליגי נמי בסתם ולדות ואחר זמן רב מצאתי במה"צ בלקוטיו שהרגיש בזה והמתיק בזה לשון רש"י (קל"ה ע"ב) אהא דקאמר הא לא שהה ספיקא הוי ופירש"י הא לא שהה שלשים יום באדם ושמונת ימים בבהמה ספק נפל הוי הש"ס הוא פריך עלה, עכ"ל, והוא שלא תטעה לפרש דהאי לא שהה ספיקא הוה הוא סיומא דמלתא דרשב"ג גופיה ופרכת הש"ס מתחלת מהא דמימהל היכי מהלינן וקאי אהא דמסיים רשב"ג גופא דבלא שהה ספיקא הוה וא"ש בפשיטות, לזה אומר רש"י דליתא דאין הלשון משמע כן אלא דלשון הש"ס הוא דפריך עלה, והוכחתם אלא משמונת ימים בבהמה דבלא שהה ספיקא הוה כאמור והוא נחמד

אך אמנם מצינו הכרח גם לשיטת התוספות ופירושם שהוכחת הש"ס דפליגי בבן שמונה אי מהני שהייתו להוציאו מידי ספק נפל הוא מן התוספתא ודפליגי נמי בסתם ולדות ההוכחה היא מרבויא דלישנא ''כל" שנקיט רשב"ג בדבריו. והוא מדאיתא שם אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא, כי פליגי שפיהק ומת מר סבר חי הוא, כלומר רבנן ס"ל דחי הוא אף בלי ברור ורשב"ג סבר מת הוא, למאי נ"מ לפטור מן היבום, ותמוה מאד דהא זה רק שייך במחלוקתם באדם דלרשב"ג בעינן שלשים יום להוציאו מידי נפל ואם פיהק ומת בתוך שלשים יום סבר רשב"ג דמת הוא והוי ספק נפל, ולרבנן חי הוא ואזלינן בתר רוב ולדות, אבל הלא רשב"ג ורבנן פליגי נמי גבי שמונת ימים בבהמה כדמוכח מלישנא דרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר וכו', שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר וכו', ובבהמה ע"כ היכי דשחטה תוך שמונה דזה דומה לאכלו ארי, ובפיהק ומת לא שייך מחלוקת כלל דבכה"ג ודאי נבלה היא וא"כ תמוה מאד לאביי במאי פליגי בבהמה, וכל הסוגיא דשבת שם מוכח