דעת מרדכי א קכז

בין אם יהיה המעשה ההוא מעשה מוחלט, בין אם יהיה המעשה ההוא קשור בדבר אחר כמו שחיטת פסח עה"ח שהמעשה ההוא אסור מצד החמץ, וכמו הקדמת תרומה לבכורים א"כ אמרינן דכונת התורה היתה שלא יועילו מעשיו לחדש דבר נגד רצון התורה, ומשו"ה בשחיטת פסח עה"ח שבא ע"ז ציווי פרטי שלא לשחטו אמרינן דכונת התורה היתה שלא יועילו וכיו"ב בהקדמת תרומה לבכורים, משא"כ היכי דליכא ציווי פרטי ע"ז רק ציווי כללי כמו בשבת דאמרה תורה ל"ת כל מלאכה שאף גם שחיטה נכללה בזה אבל התורה לא צותה ע"ז בפרט א"כ עצם השחיטה אינו מתועב לפני המקום, והאיסור הוא רק מצד האדם שעושה מלאכה בזמן האסור בכה"ג אין מבטלין מעשיו, כיון דהמעשה באמת אינו מתועב לפני המקום ורק הזמן גרם וע"ז לא כונה התורה שיתבטלו מעשיו, וא"כ ה"נ בסכין של אה"נ הציווי הוא בדרך כלל שלא ידבק בידו מאומה מן החרם ואין השחיטה בעצמה מתועבת לפני המקום דהרי עצם השחיטה איכא בהיתר א"כ אין כונת התורה שלא יועילו מעשיו ולפ"ז אפי' באופן שעתה אין לו סכין של היתר, מ"מ כיון דהדבר בעצמו יכול להיות מצויר בהיתר א"כ אין המעשה בעצמו מתועב אלא המקרה מתועב שנעשתה ע"י אה"נ, ולכן אין הכשר שחיטה מופקע ע"י האיסור שנעשה ושפיר מתקים תירוץ זה בעיקרו

ומה שהעיר הנתיבות שם בקושית הש"ג במכר בשבת דהמקח מתקיים ול"א אעל"מ ע"פ כללו של המהרי"ט דהכא לא יתוקן האיסור, דהאיסור הוא במעשה המכירה משום שמא יכתב ולא בקיום המכירה ואיסורא דעביד לא נתקן כלל עכת"ד ע"ש, ולפ"ד במכר בערב שבת ומתני שקנין יחול בשבת מותר, וכן להיפך במכר בשבת ומתני שקיום המכירה יהיה באחד בשבת אסור, אך אין הדבר מוכח כן ועי' בתרע"א (סי' קנ"ט) שהאריך בזה מדברי תרה"ד ומסוגיא דיומא (י"ג) ועין עוד בספר יעלת חן (קו"א אות י"ד) ואין הפנאי מסכים להאריך

ומש"כ עוד שם הפ"ת להקשות מאותו ואת בנו אמאי לא אסרינן לעולם מטעמא דאעל"מ כי ע"י זה יתוקן האיסור, דאם אירע פסול בשחיטה אינו עובר, ותירץ דזהו בדותא דודאי לא יתוקן האיסור דאל"כ לא משכחת לה כלל איסור או"ב וע"כ גזירת הכתוב הוא דהוי שחיטה ראויה עכת"ד. עצם הקושיא מאו"ב כבר הקדימו שם הנתיבות ותירוץ של הפ"ת הוא טעות, דהלאו והמלקות הא משום דעבר אמימר דרחמנא דהתורה צותה שלא לעשות אותו מעשה ולא לשחו' וכדקאמר רבא שם בתמורה, וכיו"ב השגנו על המקנה (קידוש נ"א ע"ב) ואינו תח"י להעתיק לשונו ועין משניות בתפאר' ישראל (תרומות פ"ג אות ל"ה) וגם דבריו שם לא נראו ל וקצרתי

ודע מה שהעיר הזכרון יעקב הנ"ל להקשות על סכין של אס"ה אליבא דרבא דוקא יש לשדות בזה נרגא לפמש"נ הגרע"א וכ"כ גם הטו"א בר"ה שם דהיכי דיתוקן האיסור דאפי' אמימרא דרחמנא לא עבר גם לאביי לא מהני וא"כ לאביי נמי קשה ויש להסתפק אם בכה"ג שיתוקן האיסור דאפי' אמימרא דרחמנא לא עבר אולי יתבטלו מעשיו אפי' היכא דיומא קגרים ויש לעיין בזה, שוב ראיתי שבחדושי רע"א (סימן יו"ד ביו"ד) העיר בקושית הז"י והקשה באמת אף לאביי ע"ש. סימן נה ישוב נמצא לשימת הפרישה ביו"ד סימן י"נ

ביו"ד (סימן י"ג סק"ג) אם לא שחט האם אלא קרעה וכן אם שחטה ונתנבלה בידו או שנמצאת טרפה *) אם העובר הנמצא הוא בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו וניתר בה, (דד' סימנים אכשר ביה רחמנא) ואם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי הרי זה אסור והגיה הרמ"א ע"ז ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טרפה ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט', והש"ך (בס"ק י"א) כתב, אבל ודאי כשימתין עד תחלת ליל ח' ללידתו שאז יצא מספק נפל וכדלקמן (סי' ט"ו) אפילו היתה אמו טרפה ניתר בשחיטת עצמו וכ"כ בפרישה סי' י"ב עכ"ל והפרישה הוסיף עוד דאפילו ידוע לו שהוא בן ח' חדשים וחי עד יום ח' שרי דנתברר

דהאי *) בימי בחרותי העירותי אהא דבנמצא האם טרפה קי"ל דהולד טעון שחיטה, דטעמא מאי, הלא עיקר פעולת השחיטה בין בכשרה ובין בטרפה אחת היא להסיר איסור אבמה"ח ואינו זבוחה וטומאת נבלה ואיסור טרפות הוא איסור נבדל בפני עצמו כמו איסור נדר, וא"כ הכא בטרפה ששחטה שפעלה השחיטה על האם להפקיע ממנה איסור נבלה ואינה זבוחה א"כ הולד שאינו טרפה יותר בשחיטתה ולא שייך למימר, דלא קרינן כאן בהמה בבהמה תאכלו דהא חזינן דשחיטת האם אע"פ שהיא טרפה מועלת נמי לולד דמטהרה מידי נבלה, וממילא גם על איסור אבמה"ח ואינה זבוחה תהני השחיטה ולא יטעון הולד עוד שחיטה כלל, דהרי איסור טרפות שהוא איסור נבדל בפ"ע הוי כמו איסור נדר ואילו אסר האם על נפשו בנדר הכי יאסר בולד, וה"נ הו"ל להיות כן באיסור טרפות, ומזה רציתי לחדש דבטרפה ששחטה אכתי נשאר איסור אינה זבוחה, אלא שדבר זה נסתר מהא דאיתא בתולין (ט' ע"א) בהמה עד שלא שחטה בחזקת איסור עומדת, נשחטה בחזקת היתר עומדת ועי' שם ברש"י ובביצה (כ"ה) בתוד"ה בחזקת איסור, והרי מוכח דחזקת איסור שהוא מטעם אינה זבוחה לשיטת התוס', דבנשחטה אפילו אם הוא טרפה אזלא האיסור, דאל"ה אמאי עומדת בחזקת היתר שמא היא טרפה ואמרתי אז להגאון רמ"מ זצ"ל בעה"ת המאיר לעולם וימצא חן בעיניו ונכנס לחלק בחלוקים דקים

ואנכי מצאתי בזה מרגניתא טבא בדברי מאורנו רש"י ז"ל (חולין פ"ה ע"ב) רש"י ד"ה בן ט' חי דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולעניך שחיטה מישתרי בשחיטת האם, עכ"ל, ומהו באורו דלאו י"א כולי האי, ונראה דכונתו מפולשת אל מש"כ רש"י בביצה (ו' ע"א) דלהכי בן פקועה הנמצאת במעי אמו טרפה אינו ניתר בשחיטת אמו דעובר ירך אמו, כיון דאתה בא לאוכלו בשחיטת אמו ומבואר מלשון רש"י דלהכי עובר מותר בשחיטת אמו משום דעובר ירך אמו הוא, ולהכי אע"ג דלענין טרפה אין אומרים עי"א וכש"כ כאן ולעיל באלו טרפות היינו היכי דבא לאוכלו בשחיטת עצמו, אבל היכי דבא לאוכלו בשחיטת אם, אז אסור ממ"נ אם עי"א א"כ טרפה הוא, ואם לאו עי"א א"כ לא נשחט כלל, ואע"ג בב"ק (ע"ת ע"א) מבואר דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא נמי מותר בשחיטת אמו אין סתירה לזה דהכונה היא ברש"י דלענין הא מלתא כו"ע מודים עי"א הוא: והא דילפינן לעיל דעובר מישתרי בשחיטת אם מבהמה בבהמה או מכל אשר בבהמה היינו נמי מכאן גלי קרא דעובר י"א הוא לענין שחיטה, ואל זה כיון רש"י גם כאן מה במש"כ, דלאו ירך אמו הוא כולי האי'' כלומר לגמרי לא הוי י"א דהא אע"פ שאמו טרפה מ"מ העובר אינו טרפה כיון דיש לו חיות בפ"ע ומ"מ במקצת הוי ירך אמו דהא משתרי ע"י זה בשחיטת אמו וכדמסיק רש"י לבסוף: ועין הקדמת יד מלאכי מאת המגיה שם וכעת ראיתי בא"ד שמסתפק אי היתר שחיטת בן פקועה תליא בעובר ירך אמו כלאחר יד ונעלם ממנו הרש"י הנ"ל ע"ש.