דעת מרדכי א קכו

זירת חכמים ומיחשב ודאי איסור, וכמו שמדקדק שם רש"י ה אפשר, אך הא דהעיר משחיטת כותי ונשאר בוצ"ע. לכאורה זין מקום לקושיתו, דפשוט קושיתו היתה מהא דקאמר שם אמר רנב"י אמר רב אסי אני ראיתי את ר"י שאכל משחיטת כותי ותהי בה ר"ז לא שמיעא להו דאי הוי שמיעא להו הוי מקבלי לה או דלמא שמיע להו ולא קבלוה, הדר פשיט לנפשיה מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה, דאי ס''ד לא שמיע להו ואי הוי שמיע להו הוי מקבלי לה היכי מסתייעא מלתא למיכל איסורא השתא בהמתן של צדיקים וכו', עכ"ל הש"ס וע"ז העיר דאי נימא דבספק איסור לא אמרינן האי כללא, א"כ מאי מקשי הש"ס השתא בהמתן וכו' דהרי שחיטת כותי הוי רק ספק איסורא דדלמא באמת שחט שפיר זוהי קושיתו לכאורה, ובאמת אין התחלה לקושיתו דהרי התם קאי אי נימא דגזרו חכמים שלא לאכול שום שחיטת כותי אפי' אם ודאי שחיט שפיר דהיינו אף בישראל עומד ע"ג, א"כ הוי ודאי איסור משום גזירת חכמים אלא דלכאורה יש להקשות מהא דקאמר שם ואם איתא לישנו כאן בישראל עומד ע"ג כאן בשאינו ישראל עומד ע"ג וכיון דרצה הש"ס לומר דלא אסרו שחיטת כותי לחלוטין אפי' בודאי שחט שפיר רק משום דחשוד אלפ"ע והיכי דישראל עומד ע"ג באמת כשרה שחיטתו, א"כ אפי' אכל משחיטת כותי באין ישראל עומד ע"ג נמי לא שייך להקשות השתא בהמתן של צדיקים וכו', כיון דלא הוי רק ספק איסור, אע"כ דבספק נמי שייך להקשות כן וע"ש ברשב"א ובפנ"י ועפ"ד יל"י קצת

ג) חולין (ו' ע"א) ר' יצחק בן יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחוה ההיא סבא א"ל לית כאן שומרי תורה וכו', והקשה הצל"ח עפירש"י דאיך לא שמר ר' אבהו תקנת ר"מ ורשב"א שגזרו שלא לקנות יין ע"ש שהאריך בזה ול"נ פשוט דמעשה הראשון ששדר ר"מ רשב"א, שלחו לקנות יין מן הכותים עצמם ובמעשה השני ששדר רבי אבהו לר"י שלחו רק לקנות מן היהודים שדרו שם בין הכותים ובזה מדוקדק לשון הש"ס דמעיקרא אמר ליה ושמת סכין בלועך אם בע"נ אתה כלומר שראוי לפרוש מהם, ובמעשה השני א"ל לית כאן שומרי תורה כלומר שאינם שומרים התקנה והיהודים בעצמם קונים יין מן הכותים והוא כונת הרב מהד"ב ע"ש והוא פשוט סימן גד מסביר את הכלל של האחרונים היכי דמשכחת לה בהיתר ל"א בזה אי עבר לא מהני ועוד פרטים שונים

אמר רבא פעמים שהשוחט (בסכין של ע"א) אסור במסוכנת (חולין ח ע"א) ופסק הרא"ש דבדיעבד מותר ואפי' להוליך הנאה ליה"מ נמי אין צריך דבהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד, ודעת הרשב"א דבעינן הולכת הנאה ליה"מ עי' בש"ך (יו"ד סי' יוד). והנה הפ"ת בקונטרסו נ"צ הביא שם בשם הזכרון יצחק להעיר דלפ"מ דקי"ל כרבא דכ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע ל"מ א"כ היה ראוי להיות הכא כל הבהמה אסורה ולא תיהני הולכת הנאה, ומה שתירץ הנ"צ דהכא לא יתוקן האיסור כיון דגם לנחור אסור כש"כ בשו"ת פני אריה כיון דגם ע"י נחירה מתהני דשויא טפי מבהמה שמתה מאליה, יש להעיר דאכתי מקרי תקון האיסור דע"י שאנו מבטלין מעשיו מתמעטת הנאתו ופשוט דבאה"נ אפי' היכי דמותר לו ליהנות כגון בחולה שיב"ס כל מה דמצי למעט ימעט, וכיו"ב אמרינן (שבועות פ"ב) דהו"ל לפרש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה ומחייבינן אותו ע"ז, א"כ ה"נ הו"ל לבטל מעשיו כדי למעט הנאתו שאנו מרויחין להחליף מהנאה מחובה להנאה מועטת וגם זה מקרי תקון וצ"ע

ומה שתירץ ע"פ דברי הסמ"ע והש"ך (חו"מ סי' ר"ח) דהיכי דאפשר לעשות המעשה בהיתר אין אנו מבטלין מעשיו והכי אפשר לעשות המעשה בהיתר ע"י שישחוט בסכין של היתר יש לדון בזה דהיכי דלא היה לפניו סכין של היתר ואם יחזור אחר סכין של היתר בין כך תמות הבהמה א"כ לא מיקרי כלל אפשר לעשותו בהיתר, ולכאורה יש להוכיח ג"כ דהכא ע"כ מיירי באין לפניו סכין של היתר, דאם נימא דהכא איירי ביש לפניו סכין של היתר א"כ לא נהנה כלל בשחיטתו בסכין של אה"נ א"כ אפי' לכתחלה נמי יהיה מותר לו לשחוט בסכין של איסור דהרי אינו נהנה כלל בשחיטתו, אכן ז"א דכבר הוכיח הטו"א בר"ה (כ"ח ע"א) בהא דאמרינן התם בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דמצות ליהנות נתנו, ומקשה שם לר"י דאיך יפרנס המשנה בנדרים (פ"ד מ"ג) ומלמדו מדרש הלכות ואגדות וטעמא משום דלא מהני ליה מידי דאסור לעול שכר ע"ז, ופירש הר"ן דאע"פ שמהנהו במה שלמדו מ"מ מצות לאו ליהנות והשתא תקשה למ"ד מל"נ אמאי מלמדו וי"ל דכיון דאסור לעול שכר ללמוד בחנם אין זה הנאה במה שזה מלמדו דאם לא ילמדנו זה ילמדנו אחר, ולפ"ז הא דאמרינן בשופר של שלמים אם תקע לא יצא לר"י איירי דאין לו שופר אחר אלא זה שלמים דיש כאן הנאת המצוה הא"א לו לצאת אלא בזה של הקדש, ולבסוף מסיק מיהו כד מעיינית שפיר א"א לומר כן דכל היכי דאפשר לו ליהנות הנאה זו מדבר היתר אפי' באה"נ שפיר דמי דתמה על עצמך אטו אם יש לו בשמים בידו לשתרי לו להריח משל א"ה הא ודאי לא עכת"ד ע"ש, ואע"פ שראיתו יש לדחות דבשמים של היתר שאני, דאין אחד מסיג גבול רעהו דבשביל שנהנה מהנאת היתר עוד יש בידו ליהנות ג"כ מבשמים של איסור וכן להיפך וכל חדא וחדא חשיבא הנאה בפ"ע, אבל בשופר אם יקיים המצוה בשל היתר א"כ אינו נחשב עוד הנאה מה שתוקע בשופר של איסור ולכן אם יש בידו שופר של היתר לא חשיבא הנאה כלל, וכיו"ב נימא גם גבי סכין של איסור אבל מי יעיז להתרים נגד סברתו הרחבה של הגאון טו"א ומסתברא באמת כן דגם בכה"ג מיקרי נהנה באה"נ וא"כ מצי איירי הסוגיא דידן בכל גווני, בין כשיש לפניו סכין של היתר בין כשאין לפניו סכין של היתר

ולכאורה יש להוכיח להיפך דע"כ איירי הסוגיא דידן דוקא ביש לפניו סכין של היתר דאל"כ תקשה אמאי לא ישחוט לכתחלה בסכין של אה"נ אמאי לא נימא דאתי עשה דשחיטה דעשה גמורה איכא דוזבחת ואכלת ודחי לאו דלא ידבק בידך אע"כ ביש לפניו סכין של היתר איירי והיכי דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה ל"ת, אכן לפמש"כ לקמן בתשובתנו לחכם אחד דעשה של רשויות אינו דוחה ל"ת א"כ שפיר מצי איירי אפי' באין לו רק סכין אחד ומ"מ אסור לו לכתחלה לשחוט דאין עשה דשחיטה דרשויית היא דלא לזבח ולא ליכול דוחה ל"ת, ולפ"ז בשחיטת קדשים כמו פסח שפיר מותר לשחוט בסכין של אה"נ אפי' באין לו סכין של היתר מטעם דחייה ויל"ע בזה

אכן אף שאין הוכחה לזה מ"מ מצ"ע יש לדון כיון דרבא מיירי אפי' באין לו' סכין של היתר וא"כ בכה"ג לכאורה לא מקרי אפשר לעשותו בהיתר וא"כ בכה"ג הו"ל לומר דאעל"מ

אכן כשנתבונן בטעמא דמלתא אמאי ביכול לעשות בהיתר אי עבד מהני, הנה הנתיבות כתב ע"ז דהוא כמלתא בלא טעמא וגם הקשה וכן הקשה הקצה"ח הא דמקשה הש"ס בתמורה מהקדים תחומה לבכורים דנימא אעל"מ, והרי התם יוכל לעשות בהיתר התרומה אחר הבכורים, וכן מהא דהקשו התוס' מהשוחט הפסח על החמץ נימא אעל"מ אף דאפשר לשחוט הפסח בהיתר, אכן לדעתי הסברא הוא כן דכל היכי דצותה התורה על מעשה פרטי שלא לעשות המעשה ההוא.