דעת מרדכי א קכה

בכחו לקדש כלל הס"ת ואזכרותיה דענין הקדש ממש הוי בה ונודר והקדש ליכא בחרש בשום אופן, דלא נוכל לחשבו לעולם למופלא הסמוך לאיש, וא"כ בלא"ה כתיבת חרש ושוטה בסת"ם פסולה ואין צריך למעט כלל חרש ושוטה בסת"ם מוקשרתם וכתבתם אבל באמת חרש ושוטה לאו בר קשירה הוא וכדעת התו"ש ולא כדעת הש"צ והפמ"ג ויש להתבונן בזה כי היא הערה מושכלת וראויה לשים לב אליה

מדי עיוני בזה ראיתי דבר תמוה לדעתי בתו"ש (סי' א' סקמ"ט) בהחליטו שם דחשו"ק מקריים בני זביחה משום דאסור להאכילם בידים ועוד דאמרינן בסנהדרין (נ"ה) דקטן וקטנה מזידים לטביחה איסורא הוא וכן בשוטה אשכחן בנדרים (ל"ה ע"ב) דבת כפרה היא עכ"ל ותמוה הרי בהדיא אמרינן שם (דף ל''ו) אי באכלה חלב כשהיא שוטה, שוטה לאו בת קרבן היא, והא דאמרינן שם (ל''ה ע"ב) דשוטה בת כפרה היא היינו בחטאת יולדת דוקא דלא אתיא משום חטא והחיוב מוטל על בעלה להביא את הקרבן ועי"ש בגליון הש"ס להגרע"א דף ל''ו ע"א ואכמ"ל. סימן נג יבאר אי באיסורא דרבנן איכא הפרשת איסורים כשהוא שוגג וגם יבואר אם באיסור דרבנן איכא לפ"ע מדאורייתא

א) הנה אם מחויבים להפריש את חברו מאיסורא דרבנן היכי שהוא שוגג בדבר כבר האריך בזה הגרי"א ז"ל בעין יצחק (ח"א סי' ס"ז אות ט"ז) ול"נ ראיה בזה מביצה (י"ט ע"א) ת"ר כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו בין השמשות ור"ש אומר אף בחול אין מטבילין אותו מפני שצריך הערב שמש (אם אנו רואין אדם המטביל כלי בין השמשות אנו צריכין להחזירו ולמחות בידו מפני שצריך הע"ש וזה המטביל כלי בלילה ודאי דעתו להשתמש בו מיד רש"י) ובע"כ מוכרחין לפרש כרש"י, דא"א לפרש דקאי על המטביל גופא דאין מטביל בחול ביה"ש מאי איסור יש בזה אם ירצה להמתין עד למחר ופריך הש"ס ות"ק לא בעי הע"ש אמר רבא אשכחתינהו דבי רב דיתבי וקאמרי במחשבתו נכרת מתוך מעשיו קמיפלגי וה"ד כגון דנקיט מנא בידיה ורהיט ואזיל בין השמשות לאטבולי, מר סבר האי דקא רהיט מידע ידע דבעי הע"ש (ופירש"י והיינו דרהיט כסבור להספיק קודם יציאת היום וכשיראה שלא יספיק הואיל ובא למקוה גומר טבילתו וממתין מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר הלכך בין השמשות דיו"ט אסור משום דמטביל ביו"ט שלא לצורך אבל בחול לא מחינן בו דמחשבתו ניכר שלהערב שמשו הוא מתכוין מתוך מעשיו של מרוצתו), ומבואר משו"ה בחול לא מחינן בו משום דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו ומידע ידע דבעי הע"ש אבל ביו"ט מחינן משום דאפשר דלא ידע דאין מטבילין כלי ביה"ש ביו"ט, ואע"ג איסור טבילה ביו"ט אינו אלא מדרבנן וביה"ש הוי ספק דרבנן ומכ"מ מחינן בו ומפרשינן אותו הרי מוכח אף כשוגג הוא באיסורא דרבנן מ"מ מחויבין להפרישו ולמחותו ועי' בנחלת צבי מהפ"ת (יו"ד סי' ש"ג)

ולפ"ז מוקשה מאד שיטתו של הריב"ם בתוספות חגיגה (י"ח ע"א) ד''ה תוש"מ שכתב דמלאכה בחוש"מ אסורה רק מדרבנן וסיים ע"ז והא דפריך בע"ז (כ"ב ע"א) ותיפוק ליה משום לפ"ע לת"מ. (קאי ע"מ דאמרינן לא ישכיר אדם שדהו לכותי שנקראת על שמו מפני שעושה בחו"מ). משום דסמך פשטא דקרא הוי והו"ל צדוקין מודים בה עכת"ד, מוכח מזה דס"ל דליכא לפ"ע באיסורא דרבנן דאל"ה מאי מקשה וכבר העיר זה הרש"ש בהגהותיו ולפי הוכחתנו אף להפרישו מאיסורא דרבנן מחויב כ"ש שלא להכשילו בידים גם מצינו מפורש דאיכא לפ"ע אף באיסור דרבנן מהא דתנן פ"ג דדמאי הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה והוא משום לפ"ע אע"ג דדמאי אינו אלא מדרבנן וכיו"ב (פ"ו דדמאי מ"ח) שנים שקבלו שדה באריסות וכו' אבל יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים, וכן ממשנה הסמוכה שאח"ז חבר וע"ה וכו' ומובאה בחגיגה (כ"ה ע"ב) ומפורש ברש"י שם שהוא משום לפ"ע וכן בב"ב (פ"ח) הלוקח ירק מן השוק וכו' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר להחזירו א"א שכבר נתחייב במעשר ועוד מכמה מקומות מוכח שאיכא לפ"ע באיסורא דרבנן

ולפענ"ד נ"ל מחלוקת ר"ת והריב"ם עי' (ע"ז כ"ב ע"ב) תוד"ה תיפוק ליה, (אם איכא לפ"ע מדאורייתא במכשילו באיסורא דרבנן), דר"ת ס"ל במכשילו באיסורא עובר אלפ"ע מדאורייתא דסוף סוף הוא נותן לו מכשול וראיתו מקושית הש"ס דתיפוק ליה משום לפ"ע, דמשמע מזה דעובר אלפ"ע מדאורייתא באיסורא דרבנן דאל''ה לא פריך מידי דמאי עדיפא לפ"ע דרבנן מאיסור חשדא דרבנן דאסרינן לשכור שדה מפני שנקראת על שמו ואדרבא איסור של עצמו עדיפא מאיסור לפ"ע וכדקי"ל (יו"ד סי' קי"ט) גבי חשוד דהחשוד להכשיל לחברו אינו חשוד להכשיל את עצמו והריב"ם סובר דעובר אלפ"ע רק מדרבנן באיסורא דרבנן דמדרבנן לא יוכל להיות איסור דאורייתא והא דפריך הש"ס ותיפוק ליה משום לפ"ע משום דלפ"ע איסור חמור הוא דהכי הוא פשטא דקרא וצדוקין מודים בו. וא"כ מאלה המקומות שהוכחנו שאפי' באיסור דרבנן איכא לפ"ע לא תקשה על הריב"ם, דהכונה הוא דעובר על לפ"ע רק מדרבנן ולא מדאורייתא

אמנם נראה לי להכריע כשיטת ר"ת, דהרי אפילו משיא עצה שאינה הוגנת עובר אלפ"ע מדאורייתא, ולהר"מ פשטא דקרא איירי במשיא עצה שאינה הוגנת לתפשו ולא גרע מכשילו באיסור דרבנן ממשיא עצה רעה וכיו"ב מצינו במל"מ (פ"ז דתרומות) דמדרבנן מתהפך לדאורייתא באוכל תרומה טמאה מדרבנן בטומאת הגוף אם חייב מיתה הרי חזינן דדין דרבנן פועל להשותו כדאורייתא כ"ש במכשילו באיסורא דרבנן דיעבור על לפ"ע מדאורייתא

ולכאורה העירותי מדברי הרא"ש (פרק א"נ סי' מ"ב) והנמק"י בשם הרשב"א גבי בני עיליש דנפק עלייהו שטרא דשקיל רב עיליש פלגא באגר ופלגא בהפסד וקאמר דרב עיליש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ומדלא קאמר איסורא לא הוי עבד הוכיחו מזה דאיסור אבק ריבית ליכא גבי לוה רק לגבי מלוה בלבד לפי שאיסור הלוה חדוש הוא וסגי מה שחדשה התורה ואסרה עליו אלא שיש עליו משום לפ"ע עכת"ד, ולפי האמור אין מוכרחת הראיה די"ל דלהכי נקט דעיליש גברא רבא ואיסורא לא הוה ספי לאינשי משום ע"י זה עובר הלוה אלפ"ע אפילו באיסורא דרבנן מדאורייתא וכשיטת ר"ת אבל באמת אפי' על אבק ריבית מוזהר נמי הלוה וי"ל איסור עצמו ראוי להזכיר יותר אף שהוא מדרבנן וכדאמר גם שם בע"ז אחר טעם דלפ"ע הטעם משום חשדא וע' בשעה"מ (פ"א מהל' מעשר) בענין דאין מוסרין דמי פירות שביעית וע"ה

ב) ר' משולם אשכנזי בהערותיו על משניות הנדפס בסוף סדר טהרות דפוס ווארשא העיר דהא דאמרינן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, היינו בודאי איסור אבל לא בספק איסור, משום דבספק אמרינן דבאמת לא היה בזה איסור אף דעדיין אסור מחמת ספק אבל אין זה אכילת איסור, ובנו הרב העיר שם מדמאי ומשחיטת כותי ע"ש ועי' בא"ד כלל ו' ונעלם ממנו שר' משולם הקדימו בזה ונ"ל להעיר מדמאי פשוט דכונתו אהא דאיתא בחולין (ו' ע"א) אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מלתא דרב אסי למיכל איסורא, וכן ממעשה דחמורו דר"פ ב"י ע"ש, ותירוצו נכון מאד דדמאי הוי