דעת מרדכי א קכד

להפריש וא"כ מאי מייתי ראיה מהכא לענין קטן או"נ דפליגי בדאורייתא אי צריך להפרישו או לא, וצריך לומר, דבאמת הני פירכות לאו לאתויי ראיה ולהכריע אי קטן או"נ מצווין להפרישו או לא אלא לכו"ע מקשי, כיון דהכא הוי רק איסור דרבנן, ובדרבנן לכו"ע אין צריך להפרישו וא"כ תיתיב גביה והוא פשוט

ויש להעיר עוד בזה מהא דאיתא בחולין (ל"א ע"א) אתמר נדה שנאנסה וטבלה אר"י אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור"י אמר אף לביתה לא טהורה, ושם בעמוד בית קאמר הש"ס עוד, ה"ד נדה שנאנסה, אילימא דאנסה חברתה ואטבלה, כונה דחברתה כונה מעליתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן, החרשת והשוטה וכו' אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה עכ"ל הגמרא וקשה לפי מה דמבואר בחגיגה (י"ח ע"ב ריש פרק חומר בקודש) דהא דטבילת חולין לא מהני למעשר ולתרומה ולקודש אינו אלא ממעלות וחומרות דרבנן אבל מדאורייתא אין טבילה לחצאין וכל טבילה דמהני לחולין מהני נמי לתרומה, וכן כתב הטו"א (חגיגה י"ח) ד"ה טבל ולא הוחזק, ומביא סמך לזה מכריתות (ח ע"ב) ע"ש, וכן נמי לרב דס"ל דחולין לא בעי כונה מדאורייתא מהני נמי לתרומה, ורק מדרבנן בעי כונה, וא"כ מאי ראיה מייתי הש"ס בחולין הנ"ל דכונה דחברתה מהני נמי לתרומה מחרשת וסוטה שאוכלת ע"י טבילת נשים פקחות, נהי דנימא דרב ס"ל דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל הכא רק איסור דרבנן הוא דמאורייתא אף טבילה בלי כונה נמי מועילה לתחומה, ורק איסור דרבנן איכא, ובדרבנן אין מצווין להפריש אליבא דכו"ע? ואין לומר דלשון אוכלות בתרומה משמע אף לספות לה בידים, ז"א. דלחד תירוצא בתוספות (גיטין נ"ה יבמות צ') דמתרצי דלשון אוכלת בגינו תרומה משמע אף לספות בידים, היינו דוקא מלשון אוכלות בגינו, כמבואר במהר"ם שיף (גיטין נה) ע"ש, אבל לשון אוכלות סתמא בלי המלה ''בגינו" לא משמע כלל אף לספות בידים, וביותר קשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דמבואר דבחרשת אף לספות בידים מותר. ואין להשיב ולומר דלהכי בעי כונה משום דבלי כונה מטמאות את התרומה, ואיכא הפסד תרומה לאחריני, ז"א דלפי מה דמבואר בתוספות חגיגה (י"ח ע"ב) ד"ה כאן, ויעו"ש בפר"ח בהגהותיו על הש"ס שמבאר דברי התוספות, דלנגיעת תרומה לא בעי כונה וטבילתו לחולין מהני נמי לתרומה, וכן נמי מבואר במהרש"א בחגיגה שם. וכן הוא דעת הרמב"ם במפורש בטומאת ידים, ועין מכשירין (פ"ד מ"ז) בתוי"ט שם, והוא הדין בטבילת כל הגוף בלי כונה מהני אף לתרומה לבלתי פוסלו, והיא הערה נחמדה למבין

ומכבר עוד בימי חרפי אמרתי לישב קושית המשנה למלך (מ"א פי"ז) שהקשה על שיטת הרשב"א ביבמות דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים, א"כ מאי מיבעיא הש"ס (יבמות ע"ב ע"א) קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה: אי ערלות שלא בזמנה הוי ערלות או לא, תיפוק לו דהא סיכה כשתיה אינה אלא מדרבנן כמפורש בתוספות (יומא ע"ו) ד''ה דתנן מניין לסיכה שהוא כשתיה וכו' ועוד בכ"מ, ובדרבנן ספינן לו בידים יעו"ש ואמרתי לישב עפ"מ שכתבו התוספות (יבמות ס"ו ע"ב פסחים ל"ד) דהנאה של כלוי בתרומה אסור מדאורייתא משום דאיתקש טהורה לטמאה וטמאה לטהורה יעו"ש, וא"כ הכי נמי דנהי דסיכה כשתיה הוי רק מדרבנן, מכל מקום הא הוי הנאה של כלוי ואסור מדאורייתא לזרים ולערלים וא"כ מקרי דספינן לו איסור דאורייתא בידים והוא פשוט ונכון

והנה השיבת ציון הנ"ל אחר הוכחתו דחרש מותר לספות לו בידים, הקשה עוד דאמאי שחיטת חרש כשירה, הא חרש לא הוי בר זביחה ולא דמי לקטן, דקטן שאני שאסור לו לספות בידים, משא"כ חרש, ומוכיח מזה דחרש לא נקרא פטור ממצות, אלא חסרון גופו ודעתו גרם לו, וכעין סברת הפמ"ג דפומא הוא דכאיב לו, ונשען בזה על הדקדוק העצום שהרגיש כזה בספר תבואות שור בלקוטיו בברייתא דגיטין (מ"ה ע"ב) דתני התם, סת"ם שכתבו מסור ועכו"ם מומר כותי עבד אשה וקטן פסולין משום שנאמר וקשרתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ואמאי השמיט חרש ושוטה שדרך הש"ס בכ"מ לצרפן לקטן יעו"ש שהאריך בזה וקצרתי מאד

ולענ"ד דהנה באמת תקשה דאמאי צריך למיתני קטן ולמיפסלנו מטעם וקשרתם וכתבתם, תיפוק לו דהא בעינן כתיבה לשמה, וכבר הקשו תוספות כיו"ב בע"ז (כ"ז ע"א) אמאי דתני נכרי דפסול מפאת וקשרתם וכתבתם, תיפוק לו דבעינן כתיבה לשמה ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, וסתמא פסול בסת"ם, וקטן ניחא להו, משום היכי דגדול עומד על גביו ומלמדו שיכתב לשמה מיחשבה כונתו לשמה, אבל בנכרי לא מהני גדול עומד על גביו כדאיתא בגיטין (כ"ג ע"א) אכן יש לשדות בזה נרגא דהנה בס"ת צריכים השמות לכמה דעות הפוסקים אמירה בפה, ועי' בע"ז (כ"ז ע"א) תוד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה. ועי' ש"ך וט"ז (יו"ד סימן רע"ו) ולכולם צריך לפחות קדושת השמות במחשבה ואיתא בנדרים (י"ד ע"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום, במה שכתוב בה דבריו קיימין, משום דדעתיה על אזכרות שבה ומביא שם הר"ן בשם הראב"ד דנודר נודר ממש קאמר. והנודר בתורה לא אמר כלום משום דדעתיה אגוילין ולא הוי מתפיס בדבר הנדור, אבל במתפיס באזכרות משום שע"י כתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות יעו"ש, והנה לפ"ז קדושת הס"ת וביחוד קדושת האזכרות הוי קדושת פה ממש ככל ההקדשות למזבח או לבדק הבית וראיה דמקרי מתפיס בדבר הנדור, ואפשר דמהני בה שאלה ועין בתשובת בשמים ראש, בהגהות כ"ד (סימן כ"א) שחקר באותן ההקצאות והזמנות של מצוה כמו אתרוג דאיתקצי למצותו אי שייך בו שאלה ועין במנחת חנוך בסוף הספר בקונטרס ק"מ (מצוה קכ"ז) שנסתפק אי גם בס"ת שייך שאלה ויש להעיר ע"ז מדה''ת (גיטין ל"ב ע"ב) ד"ה רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו, תימא והלא ר"ל ור"י דפליגי בריש האומר בקידושין משמע דמודו דלא אתי דבור ומבטל מעשה כמו שמוכיח שם ממתניתין דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה וכו', וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ספר תורה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל לשמה ועי' ש"ך (חו"מ סימן רנ"ה) מה שמביא שם בשם השמ"ק ויש לפלפל בזה טובא ואכ"מ] אבל מכ"מ חזינא דענין קדושת השמות וכתיבת הס"ת הוא קדושת פה ממש כקדושת בה"ב וכקדושת מזבח, והנה בענין נדרים והקדישות של קטן מצינו בנדה (מ"ה ע"ב ועוד) דשלש עונות בקטן. דקודם הזמן דסמוך לפרקן אפילו באומרים יודעים אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדרן אינו נדר והקדשן אינו הקדש, וכשהגיע לגדלותן אפילו באינן יודעים נמי נדרן נדר והקדן הקדש, ובסמוך לפרקן היינו בסמוך לגדלותן תליא אם יודעים לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדרן נדר והקדשן הקדש, ואם אינן יודעים לשם מי נדרו והקדישו לא הוי נדרן נדר והקדישן הקדש, ובשום מקום לא מצינו דקודם הזמן שסמוך לפרקן, ובסמוך לפרקן. ואינן יודעים לשם מי נדחו דיהא מהני גדול עומד גבן, הרי חזינן דענין הקדש שונה הוא מכל מחשבת לשמה בחולין כמו גט וכיו"ב דעל מחשבת לשמה סתמא מהני גדול עומד על גבן אבל לא בענין הקדש היכי דהוי קודם מופלא הסמוך לאיש אע"פ שיודעין למי נדרו והקדישו וא"כ ניחא שפיר התמיה אמאי בעינן בקטן למעוטי דפסול לכתיבת סתם מוקשרתם וכתבתם'', דאתי למעוטי אפילו ביודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו, מכ"מ כתיבתן פסולה, משום שאינו בר קשירה

ובזה ניחא מה שהשמיטו חרש, דקדוקו של התו"ש, מפאה דחרש בלא"ה פסול, דבחרש לא שייך מופלא הסמוך לאיש, ולכל היותר לא נוכל לדמותו אפילו בגדול עומד גביו רק כקטן קודם שהגיע למופלא הסמוך איש, ויודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש, דנדרו לאו נדר וקדושתו לא הוי הקדש. ואין