דעת מרדכי א קכג

לחולין כלל, אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועובר על לפ"ע לת"מ שהרי יודע שהלוקח מתכוין לאכילה בעירו וכו' ועוד קשה מאי לפ"ע לת"מ איכא הכא, הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפ"ע אלא היכי דקאי דוקא בתרי עד"נ עכ"ל וקשה לשיטת המל"מ מאי קושיה היא דאימא דאיירי דליכא נכרי למיזבן אצלו רק אצל ישראל וא"כ אכתי איכא לפ"ע גם פשטות לשון התוספות ''יקח מאדם אחר", משמע דאפילו מצי למיזבן אצל ישראל אחר נמי כן הוא, ומדה"ת דחגיגה (י"ג) מדייק המל"מ כדעתו ע"ש וא"כ דה''ת סותרים זא"ז וצ"ע

גם מדברי הרשב"א (נדרים ט"ו) ד"ה והא אמרת כל באיסוריה מזדהר, נמי מבואר דבחד עברא דנהרא ליכא לפ"ע אפילו היכי דספי לו איסורא וז"ל הרשב"א הנצרך לעניננו, ולענין פירושא דמתניתין איכא מאן דמפרש שאת נהנת לי כגון שאסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אביה ואסורה בהנאתו דקתני היינו נמי משום דלפ"ע שתעבירו על בל יחל. ואינו מיחוור לי כלל, חדא דאינו עובר על לפ"ע אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבן נח בדקיימי בתרי עד"נ, דאין זה יכול לעבור עליו אלא אם יושיטנו לו חברו וכדאסיקנא ריש פ"ק דע"ז עכ"ל הרשב"א, אלמא דאפילו התם שמאכילתו האיסור בידים במסרה לו גופה לתשמיש ואפ"ה ס"ל הרשב"א דאינו עובר בחד עד"נ (אמנם דברי הרשב"א צריכין באור, דאמאי לא הוי הכא כמו בתרי עד"נ, אם לא יוכל לבא עליה בע"כ אלא ברצונה, א"כ הוי מעשה גמורה כמו התם בתרי עד"נ במושיט לו וצ"ע) אבל מכ"מ שפיר אנו למדין מדברי הרשב"א הנ"ל דאפילו בכה"ג נמי בעינן דוקא דקאי בתרי עד"נ. ומצאתי ב"ה בשו"ת גבעת פנחס להגאון בעל הפלאה (סימן כ"ט) שהרגיש בסברתנו ורצה באמת ליחסה לדעת התוספות (ב"מ יוד). וז"ל ע"כ נ"ל דס"ל לתוספות דעד כאן לא אמרו בע"ז דלא שייך לפ"ע אלא בתרי עד"נ אלא בכוס יין לנזיר וכיו"ב דלאחר שמושיט לו עדיין בידו לשתות או לא, ואינו אלא במקרב לו מה שלא היה בידו כלל משא"כ הכא דבשעה שהוא מקדש הרי מכשילו לכהן אין לך מכשול גדול מזה, דאע"פ שהיה רוצה לקדש, אפשר שהיה חוזר בו והוא גומר ומכשילו עכ"ד יעו"ש שהאריך, ואע"פ שסברתו חלוקה מסברתנו, כאשר יבין המבין אך בעיקר הדבר נתכונתי לדעתו הגדולה, ולא הרגיש בכל המקומות שהערנו ויש עוד לפלפל בזה והנחתי מקום להמעיין הישר. סימן נב יחקר למ"ד דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומכ"מ צא ספינן לו בידים כמבואר בסוגיא דיבמות (קי"ד), אי גם חרש דדמי לקטן דאין מצווין להפרישו אי גם אותו לא ספינן צו בידים או לחרש אף בידים ספינן

? גרסינן ביבמות (קי"ד ע"ב) ת"ש שני אחין פקחין נשואין לשתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת וכו' מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט וא"א בחליצה ואמאי מוציא את אשתו בגט תיתוב גביה קטן או"נ הוא, ומשני משום איסורא דידיה עכ"ל הש"ס, וקשה לי מאי מקשה הש"ס, הא הכא לא הוי בגדר מצווין להפרישו אלא בגדר ספינן לה בידים בשעה שהבעל בא עליה הוא סופה לה איסורא בידים דפקחת כה"ג גם על האשה איכא איסורא ולכו"ע לא ספינן לקטן בידים כאמור שם בש"ס (עמוד א") והוא הדין לחרשת וא"כ אין התחלה לקושית הש"ס, ומצאתי בע"ה קושיא זו בשו"ת שיבת ציון (סימן ד') וז"ל היוצא מזה דאין לנו לימוד להזהיר הפקחין לספות איסורא לחרש, ומכל סברא כמו שאין מצווין להפריש חרש מאיסור כמו כן מותר לספות לו בידים, כיון שאינו במצותן ויש להביא ראיה מסוגיא דיבמות (קיד ע"ב) דפריך הגמ' גבי מת פקח בעל הפקחות אמאי מוציא את אשתו בגט תיתוב גביה הא קטן או"נ הוא וקשה הא כשהפקח בעל החרשת בא עליה קא ספית לה איסורא בידים בביאת איסור בעל אחותה ובחרש בעל הפקחית היא ספתה לבעלה איסורא אם מזדקת לו לביאה ודוחק לומר דזהו שמתרץ משום איסורא דידיה ודידה וכו', אלא דס"ל להש"ס דמותר לספות איסורא לחרש וחרשית, ולדעתי זהו ראיה שאין עליו תשובה נגד דעת הב"י והרב המגיד (פ"ב שבת ה"ז) דמאי דאמרינן בפרק מי שהחשיך דנתנו לחש"ו כתבו הרשב"א והר"ן דכשנותנו לאחד מאלו היינו שמניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו כשהוא עומד דלא גרע מבהמה ואסור להאכילו בידים עכ"ל יעו"ש שהאריך בזה

ולי נראה דאין מזה שום השגה על הרשב"א והר"ן דהנה הרשב"א בחדושיו כתב (יבמות קי"ד) ד"ה רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה, קאי הכא ומדחי ליה, וז"ל מיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למ"ד בשל תורה מצווין להפרישו ושל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו, בשל דבריהן מתירין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לאמר לו לאכול וכו' והביא ראיה לזה, ומסיק עוד הרשב"א דכל היכי דהוא לצרכו של הקטן ספינן לו בידים באיסורא דרבנן אבל לצרכינו אסור גזירה דאתי למיסרך עכת"ד וכן כתב הר"ן (סו"פ כל כתבי בשבת) גבי נכרי שבא לכבות וקשה לכאורה מסוגיא הנ"ל דהא הכא איירינן באיסור דרבנן כמו אחות זקוקתו ואחות חלוצתו דאינו אלא מדרבנן כדאיתא (יבמות מ"ד) ובאיסור דרבנן הא אמרינן לעיל דלכ"ע מניחו תולש ומאי מייתי הש"ס ראיה לקטן או"נ, ובע"כ צריך לתירוצי משום איסורא דידה, אבל לשיטת הרשב"א ניחא וקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהכי מייתי ראיה, דהרי הכא הוא באמת בגדר ספינן לה בידים ואי אמרת קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא א"כ בדרבנן כמו הכא באיסור אחות זקוקתו ואחות חלוצתו מותר גם לספות לה בידים וא"כ קשה אמאי מוציא את אשתו בגט, אע"כ דבדאורייתא מצווין אף להפרישו, ובדרבנן נהי דאין מצווין להפרישו מ"מ אסור לספות בידים והכא הוי בגדר ספינן לה בידים, ומשו"ה מוכרח להוציאה בגט והוא נכון מאד ועי' מל"מ (מ"א פי"ז)

אבל לדעת הרמב"ם (פי"ז מ''א), דס"ל דאפילו איסור דרבנן לא ספינן לו בידים, אף דס"ל דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא קשה הסוגיא דהכא מאד, ואם לא נרצה לדחוק דהיא גופא כונת הש"ס במאי דמשני משום איסורא דידה בפירכא קמייתא, ואיסורא דידיה בפירכא בתרייתא, בע"כ נודה לסברת השיבת ציון דבחרש לכו"ע ספינן בידים

וטעמא דמלתא נראה לי, דהא חזינן להרשב"א דס"ל דאיסורא דרבנן מותר לספות קטן בידים דאינו אלא לצרכו, אבל לצרכנו אסור דגזרינן דלמא אתי למיסרך והאי גזירה דאתי למיסרך אינו שייך אלא בקטן דיגדל אחר זמן, אבל בחרש דלא שייך האי סברא, בודאי גם לצרכנו מותר, א"כ אפשר לומר אף לשטת הרמב"ם דאוסר היינו דוקא בקטן דשייך למיגזר דלמא אתי למיסרך וגזרינן אף בלצרכנו, אבל בחרש דלא שייך למיגזר כן אף לספות מותר גם לשיטת הרמב"ם אבל עדיין קשה אי נימא דבחרש אין נ"מ מידי בין מלהפריש מאיסורא, בין לספות לו בידים, וכל היכי דאין מצווין מלהפריש גם לספות בידים מותר בין מטעמא דידי ובין מטעמא דשיבת ציון אכתי קשה מאי מקשה הש"ס, דהא הכא לא הוי רק איסורא דרבנן דאחות זקוקתו ואחות חלוצתו ובאיסור דרבנן לכו"ע אין מצווין