דעת מרדכי א קכב

(נ"ח) קשה הא איתא בב"מ (ל"ב) והשבותו לו לרבות אבידת גופו, ואם מונח מכשול מכבר במקום הלוכו של העור מחויב לסלקו וכ"ש שלא יתן מכשול בידים לפני העור בלכתו להכשילו ולהזיקו מגירא דיליה, ואי לענין מכשול באיסורין קשה הא גם להפרישו מחויב וכ"ש שלא להכשילו בידים היכי דקאי בתרי עד"נ, ואי לענין מלקות הא על לפ"ע לא לקי וכדמוכח מדברי הרמב"ם (הלכות כלאים פי"ד הל"א) שכתב המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפ"ע לת"מ וע"ש בכ"מ שכתב שהוא משום דהוי לאו שבכללות, ולאפושי בלאוי לא שייכי היכי דלא לקי וכש"כ הטו"א (ר"ה ד' סע"א) ד"ה עוד כתבו התוס' במעשרות, ועין (ב"מ ס"א ע"א) ד"ה לעבר וע"ש בפנ"י בגמ' ד"ה אא"ע לנשך בכסף, אכן יש לישב ע"פ דברי הספרי והובא ברמב"ם בסה"מ (מצוה ל"ת רצ"ט) דהלאו הוא שלא להשיא עצה רעה לחברו וע"ז מורה פשטות הקרא, דהא נאמרה בו ויראת מאלהיך, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מא"ל ויש עוד לפלפל בזה

ולזה התחכם ר"נ למצוא איסורין כאלה בתורתנו שאינו מצווה עליהם להפרישם את חבירו מאיסורא דע"ז באה עיקר המכוון באזהרת לפ"ע דעכ"פ להושיט לו אסור ואיזה המה האיסורים האלה שאינו מצווה על הפרשתם, לזה אומר תניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיע אדם כוס יין לנזיר, שאינו מצווה על הפרשתו כיון דלאו שאינו שוה בכל הוא ואינו בדין ערבות, ואבר מן החי לבן נח דג"כ אינו מצווה על הפרשתו וכש"כ הש"ך (סימן קנ"א והמג"א בסימן שמ"ז) שעכ"פ אסור להושיעו ת"ל לפני עור, דדוקא משום לפ"ע אסור, אבל לא משום הפרשת איסורים והוא נכון בעה"י

ואפשר לישב בזה גם קושית המפרשים בסוגיא דפסחים (כ"ב) דהא דפריך שם והרי אבמה"ח דכתיב לא תאכל וגומ', ותניא מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור לת"מ הא לכלבים שרי והקשו המפרשים דלמא איירי במפרכסת שלישראל מותר ולב"נ אסור לראב"י דס"ל בחולין (ל"ג ע"א) דאין מזמנין נכרים על בני מעים ולא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עכת"ד, ולהנ"ל ניחא דעיקר דינא דר"נ באבמה"ח לב"נ הוא בדבר שגם המושיט מצווה, דאילו בישראל כה"ג גם להפרישו מצווה, אבל בעכו"ם אינו מצווה, דעכו"ם ליתא בדין הפרשת איסורים, ומכל מקום אשמועינן דלפ"ע איכא, דאילו איירי בדבר שהמושיט אינו מצווה א"כ מה איריא דנקט נכרי, הא אפילו בישראל נמי איכא חדוש דין בכה"ג דאיכא לפ"ע, אע"ג דליתא בדין הפרשת איסורין, וזהו באמת אשמעינן לבאורנו בדין כוס יין לנזיר, וע"כ ר"נ בתרי גווני השמיענו א') בכוס יין בנזיר, שאע"פ שישראל הוא וישנו בדין הפ"א, מ"מ כיון שבדבר זה אינו מצווה ליתא בדין הפרשת איסורין, ומ"מ לפ"ע איכא, וב') בנכרי שבכלל ליכא בדין הפרשת איסורין, ומ"מ איכא בדידיה דין לפ"ע אמנם יש לדחות שבדין מפרכסת לא שייך לומר שהמושיט אינו מצווה, דמ"מ איכא גם המושיט בעיקר דין אבהמ"ח וא"כ בישראל כה"ג שייך בדין הפ"א ושייך למיתני בכה"ג בעכו"ם איכא משום לפ"ע אע"ג בדידיה ליכא דין הפרשת איסורין ועין בזה. סימן נא יחקר קי"ל דאינו עובר לפ"ע אלא דקאי בתרי עד"נ, כמד"א במושיטו האיסור בלבד. אבל בספי צו האיסור לתוך פיו גם בחר עד"נ נמי עובר אלפ"ע א"ר ל"ש

נסתפקתי הא דקי"ל דליכא לאו דלפני עור אלא היכי דקאי בתרי עד"נ כדאיתא בע"ז (ו) וכמבואר לעיל באריכות (סימן מ"ט) אם התנאי הזה הוא רק במושיט כוס יין לנזיר, נבילה וטרפה לישראל וכדומה, שהמכשיל אינו אלא עוזרו ומסייעו ומביאו לידי העבירה, אבל גוף האיסור יעשה הנכשל בעצמו, אז בעינן דוקא בתרי עד"נ, אבל היכי שהעובר עבירה יכול בעצמו לעשות העבירה בלי סיוע ועזר מאחר אז האחר המסייע אינו עובר על לפ"ע לת"מ מדאורייתא, אבל היכי שהמכשיל ספי לו האיסור בידים ותוחבו לתוך גרונו אז לא בעינן דוקא דקאי בתרי עד"נ אלא אפילו בחד עד"נ נמי חייב דבאמנה יש ע"ז למוד מקרא אחר לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, ומסברא גם גדולים בכלל זה, יש מקום לומר דבלאו דלא תאכילום לא נ''מ מידי בין קאי בתרי עד"נ אי לא

? ולכאורה קצת סיוע לזה מצאתי מדברי הרמב"ם (הלכות כלאים פ"י הל"א) שכתב המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר על לפ"ע לת"מ ולא התנה כלל הרמב"ם דוקא היכי דקאי בתרי עד"נ וכן (פ"ג הלכות אבל ה"ה) כתב המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה והוא עובר על לפ"ע לת"מ, ולא התנה ג"כ התנאי שיהא בתרי עד"נ אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דהוא ספי לו האיסור בידים, כי הוא המלבישו באיסור כלאים והוא המטמא אז לא בעינן דוקא דקאי בתרי עד"נ

אכן מדברי הריטב"א הנ"ל שהבאנו בסימן הקודם שתירץ אקושית התוספות (ב"מ יוד ע"ב) בהא דקאמר הש"ס א"כ כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דמטעם דבר חיובא ליכא, והקשה דהא השליח עובר על לפ"ע, ותירץ דמיירי שהכהן יכול לקדשה בעצמו, וא"כ הוי כמו קאי בחד עברא דנהרא דליכא משום לפ"ע וממילא מוכח מכאן להיפך, דהא התם נמי הוי כמו ספי לו איסורא בידים, דהא ע"י מעשה השליח בלבד כבר נעשה האיסור בשלימות של קיחת גרושה לכהן, ומכ"מ אמרינן דהיכי דיכול לקדשה בעצמו ליכא לפ"ע והתוספות שלא תירצו כהריטב"א אולי סברי כספיקתנו דבכה"ג אפילו בחד עברא דנהרא נמי חייב על לפ"ע

ויש להביא ראיה להיפך מדברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פי"ב ה"ה) דכתב דאשה המקפת פאת ראש האיש או משחית פאת זקן של איש אינה עוברת אלא באיסור דרבנן וזהו פשוט דהמקיף פאותיו של חבירו דמלבד איסור דהקפה עובר גם כן אלפ"ע היכי דלא יכול לגלח בעצמו וגם נכרי ליכא דליקפנו או שיגלהנו. וא"כ אשה המשחתת זקנו של איש פשוט דעוברת אלפ"ע ושיטת האמונת שמואל נדחה כמו שהארכנו בסימן הקודם, וא"כ גם איסור דאורייתא איכא משום לפ"ע אע"כ דאיירי שהוא יכול לגלח בעצמו, אבל אם נאמר דבכה"ג בכל ענין איכא לפ"ע א"כ הו"ל לרמב"ם להזכיר שעוברת משום לפ"ע אע"כ אפילו בכה"ג נמי בעינן דוקא היכא דקאי בתרי עד"נ

וכן משמע מדברי המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פ"ד ה"ב) בלאו דלפ"ע גבי רבית שמפורש (סו"פ א"נ) דהמלוה והלוה עוברים אלפ"ע, שכתב דוקא היכי דלא מצי להלות אל אחר, אז עובר הלוה אלפ"ע אלא שמסיק שם, דאפילו מצי להלות לישראל אחר נמי איכא לפ"ע גבי ליה כיון דאם ילוה לישראל אחר, יעבור השני אלפ"ע, אבל היכי דמצי להיות ההלואה לנכרי אז ליכא לפ"ע אע"ג דהתם ספי לו האיסורא בידים, כלישנא דגמרא (ב"מ ס"ח ע"ב) גבי רב עיליש דאיסורא לאינשי לא הוי ספי

ודע דיש להעיר אדברי המל"מ הנ"ל מדה"ת (קידושין נ''ו ע"א) ד"ה אבל במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין פירש בקונטרס שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים וכו' אמר ר"א מתני' ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת וכו' ולא נתכונה להוציאה