דעת מרדכי א קכא

דהא נזירות נוהגת בכל אדם וכבר העיר בזה הרש"ל ובמוהרש"א ע"ש. והנה המרש"ל בחידושיו מקיים סברת רש"י דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל, ומוהרש"א מוחק גרסת רש"י וס"ל דנזיר הוי לאו השוה בכל, כיון דהכל נודרים בנזיר אחד אנשים ואחד נשים והתוס' בנזיר (מ"א) ד"ה ואי כתב רחמנא ראשו, כתבו דהסוגיות חלוקות בזה אי נזיר הוי איסור השוה בכל וז"ל שם, ואע"ג דלאו ועשה דכהנים אינו שוה בכל ה"נ לאו ועשה דנזיר דהקפה אינו שוה בכל אלא בנזירים, ולקמן (נח) חשיב לאו דנזיר שוה בכל עכ"ל

והאבני מלואים בתשובותיו בשלהי הספר (סימן כב) העלה בזה דבר מושכל, דהנה קיי"ל דנדר מיקרי איסור חפצא, ושבועות איסור גברא ולא איסור חפצא ונזירות מהו, אם איסור גברא או איסור חפצא וכבר נתוכחו בזה בארוכה בתשובות מהרי"ט (ח"א סימן נ"ג ונ"ד) מהר"י לב ומהר"י באסאן, ומהרי"ע העלה שם לבסוף דבר נכון מאד, דנזירות לא מקרי איסור חפצא ולא איסור גברא, אלא איסור תורה נקרא כלומר שהוא אינו אוסר עליו כלום באומרו הריני נזיר, רק בזה שהוא מקבל עליו תואר קדושת נזיר כמו קדושת כהן, ורק התורה היא שרבתה מצות יתרות בהמתואר בתואר קדושת נזיר ואסרה אותו באיסור יין תגלחת מתים ובהנחה זו נתפשטה כל עקמומיות שבענין זה ואף דברי רש"י מבואר לנכון, כי אילו היה נזיר איסור גברא או איסור חפצא שפיר היה נזיר אסור השוה בכל, דהא נקודת האיסור נלקחה ממה שהוא אוסר על עצמו, והרי כל אדם יכול לאסור עליו בדיני נזיר, אבל מכיון שנזיר איסור תורה הוא, והוא אינו אוסר על עצמו בכלום, רק מקבל עליו תואר קדושת נזיר, והתורה אמרה מי שהוא נזיר אסור בג' מינין שפיר הוי לאו שאינו שוה בכל, דהא סוף כל סוף התורה לא אסרה אלא למי שהוא נזיר אבל לא מי שאינו נזיר הן אמת דכו"ע יכולים לעשות את עצמם לנזירים, אבל סוף כל סוף לאו כו"ע נזירים המה, והתורה לא אסרה אלא למי שהוא נזיר ובכן דברי רש"י והתוס' בנזיר נכונים הם. והוא הרגש דק למבין זהו תורף דברי הא"מ ועי' בספרי שמן למנחה קו"א על מנחת החינוך (מצוה שס"ח) שהארכתי שם בפרט זה

ויוצא לן מכל זה לפי מה שהארכנו לעיל דגדר הפרשת איסורין אינו אלא במצוה ול"ת שגם הוא מחויב בדבר זה, דאז נכנס בגדר הערבות, אבל באיסור שאינו שוה בכל אז אינו בגדר הערבות, ואינו מוטל עליו להציל את חבירו מן העון ולהפרישו מאיסורא, א"כ באיסורי נזיר מי שאינו נזיר אינו מצווה להפריש את חבירו הנזיר מאיסורא מדאורייתא ואע"פ שהעלינו לעיל דעכ"פ מדרבנן מחויב הוא, אבל מדאורייתא בודאי אינו מחויב אלא מדרבנן, וזהו ''לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכל"ת", כיון דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל כמו שפרש"י ומי שאינו נזיר אינו בר חיובא באיסורים שאסרה התורה את הנזיר ואינו בגדר הערבות וא"כ אינו מצווה להפריש את חברו הנזיר מאיסורי נזיר לפחות מדאורייתא וכנ"ל

ולכאורה לפי דברינו האמורים למעלה, א"כ גם באיסורי כהונה נמי דהוי לאו שאינו שוה בכל, נמי אין מצווה להפרישו ויש להעיר מדה''ת (ב"מ יוד ע"ב) ד''ה כגון דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, שכתבו, אבל ישראל אף שעובר משום לפ"ע, מכל מקום כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא, והריטב"א תירץ ע"ז דהא לפני עור ליכא רק בתרי עד"נ, והכא איירי דגם בלתי השליח היה יכול לקדשה בעצמו עכת"ד, וקשה אתירוצו של הריטב"א דהא אכתי איכא משום הפרשת איסורין דהוא מדאורייתא מהעשה דהוכח תוכיח ואכתי הוי שליח בר חיובא אע"כ דס"ל להריטב"א דבלאו שאינו שוה בכל ליכא משום הפרשת איסורין וכשכתבנו למעלה, והתוס' דמאנו בתירוצו של הריטב"א והוצרכו לתירוצם, דכיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא יהא מוכח דס"ל דיש בזה משום הפ"א, אע"פ שהוא לאו שאינו שוה בכל והוא דלא כהנחתנו

, אכן אין לעשות מזה מחלוקת, דכל היכי דאין ביד השליח להפרישם לגמרי לא שייך בזה משום הפ"א ומכיון דאי לא יקדשה השליח בעדו, יוכל לקדשה בעצמו, ואין ביד השליח למנעהו מזה אין בזה משום הפרשת איסורין וכשכתבנו לעיל. בשם הטו"א בהגה, ומה דלא תרצו התוס' כהריטב"א הוא דכבר כתבנו לעיל דאפילו היכי דלא קאי בתרי, עד"נ אכתי איכא איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה ואכתי הוי שליח בר חיובא דהא גם באיסור דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכש"כ המשנה למלך (פ"ב מהלכות רוצח), ובפרט הכא דעצם השליחות הוא על עשירה דאורייתא והבר חיובא: של השליח הוא מאיסור דרבנן אך לפמש"כ לעיל בשם הש"ך דבנכרי דאין מצווה להפרישו אי היכי דלא קאי בתרי עד"נ אפילו איסור דרבנן ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, וא"כ. הוא הדין בלאו שאינו שוה בכל נמי, דאין מצווה להפרישו מדאורייתא אפילו היכי דיש בידו להפרישו לגמרי, אע"פ שעדיין מצווה מדרבנן להפרישו, מכ"מ יש לאמר דזה אינו אלא היכי דבידו להפרישם לגמרי, אבל היכי דאין בידו להפרישם לגמרי אפילו איסור דרבנן ליכא ומ"מ אין הדברים מוכרחים

אמנם נראה דבאיסורי כהונה אף דהוי לאו שאינו שוה בכל נמי מחויב להפרישו מדאורייתא מקרא דוקדשתו, המובא לעיל בדברינו דיליף מזה הש"ס (יבמות פ"ח) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו עכ"ל הש"ס, הרי דצותה התורה להדיא לכפות את הכהן כדי להפרישו מאיסוריו המוטלים עליו, אע"פ שהוא לאו שאינו שוה בכל (אך יקשה לפי זה אסוגית הש"ס התם דמוקי להאי קרא בתרי ותרי דוקא וניסת לאחד מעדיה ופירש"י דאי על איסור ודאי או איסור ספק פשיטא דכופין אותו, ולשיטתנו הנ"ל תקשה הא גם על איסור ודאי נמי צריך קרא שהישראל מחויב להפרישו אע"פ שאינו בר חיובא באותו דבר, ואינו בגדר ערבות להצילו מן העון וצ"ע היטב)

ולא רחוקה היא בעיני לומר, דכל עיקר דין הפרשת איסורין לא נאמרה רק אאסורין שאסרה תורה, אבל באיסורין שבדה האדם מעצמו לאסור מעצמו עליו בין בלשון שבועה, ובין בלשון נדר, כי ע"ז לא נתערבו, והערבות לא היתה רק, אאיסורין שאסרה התורה לכל האדם, וכעין ראיה לזה מהא דאיתא בר"ה (ו') מוצא שפתיך זו עשה, תשמור זו ל"ת, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, וקשה ולמה לי קרא ע"ז דב"ד כופין אותו לקיים נדרו, מאי שנא מכל איסורין שבתורה שכופין אותו לקיים, ואם אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל דמכין אותו עד שתצא נפשו. והיא קושית התוס' שם ד"ה יקריב, וע"כ שהוא מטעם ערבות, ובאיסורין הבאין מעצמו שאני, דע"ז לא נתערבו, ולהכי גלי לן קרא בנדרי מצוה דב"ד מוזהרין לכפותו אע"פ שהאיסור בא בעצמו, אבל בנדרי איסור לא גלי לן קרא ועדיין פרט זה צריך חפוש ושקידה אבל מכל מקום בנזיר שהאיסור בא מעצמו וגם הוא לאו שאינו שוה בכל כש"כ רש"י (יבמות ה' ע"א) כנ"ל וע"ז יש לנו מקור נאמן דאין אדם מצווה להפרישו מדברי הרא"ש דברכות הנ"ל

ועפ"ז תתישב לן קושית הראשונים בברייתא דר' נתן המובא בראש דברינו כמין חומר, דבאמנה ר' נתן לא הוי מצי למינקט מניין שלא יושיט אדם נבלה וטרפה לחברו, דע"ז הוי קשה בתרתי אשאלתו ''מניין שלא יושיט'' קשה דאטו. הושטה לבדה אסורה, וכי אינו מושיטו שרי, הא אף להפרישו מן הנבלה מחויב וכ"ש שלא יושיט לו, ואף על תשובתו ''ת"ל לפ"ע'' יקשה דלמאי צריך לזה הלאו דלפני עור, הא גם בלי הלאו דלפ"ע הנ"ל אסור להושיט לו מקרא דוכשלו איש באחיו בעון אחיו ומקרא הוכח תוכיח כמבואר ברמב"ם הנ"ל ובאמת יש להעיר אעיקר קרא דלמאי אתי, דאי כפשוטו שלא ליתן אבן או עץ שיכשול הטור בלכתו כדעת הכותים. עי' בנדה