דעת מרדכי א קכ

לחלק בין ערבות אנסתרות ואנגלות, ולפמש"כ דברים ברורים בטעמם ואין מקום לכל מה שהאריך בזה ע"ש *). ענף ג'

והנה אע"פ שהרבינו להקשות אדברי הש"ך והדגול מרבבה, אבל בנכרי דברי הש"ך והמג"א (סימן שמ"ז) כראי מוצקים דבנכרי אין חייב להפרישו מאיסורא, ואיתא ביבמות (ה' ע"א) דתניא ראשו מה ת"ל, לפי שנאמר תער לא יעבר על ראשו שומע אני אף נזיר מצורע כן, ת"ל ראשו עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל אלמא אתי עשה ודחי ל''ת, ואע"ג דל"ת שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו עיין ללאו השוה בכל עכ"ל ודברי רש"י כאן דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל הוא תמוה

מאד *) ודברי המרדכי (ריש ע"ז סימן תשצ"ה) המובא לעיל צריכין ברור, דאי ביין נסך שנתנסך לע"ז מיירי א"כ אסור בהנאה מדאורייתא, וא"כ בלא"ה תיפוק ליה דאסור לתנו אפילו במתנה משום איסורי הנאה דאפילו במתנה אסור ליתן משום החזקת טובה, ואי ביין נסך של המומר איירי הו"ל למימר ''לא יושיט" והמרדכי נקיט ולא יתן וכדמדייק הש"ס בע"ז (ו' ע"א) ואפילו נדחוק בהכי דלאו דוקא נקיט האי לישנא נמי קשה לפי מה שהוכיחו התוס' בפסחים (כ"ב ע"ב) דאה"נ אפילו דידיה נמי אסור להושיטו משום החזקת טובה, כיון דבשכר אסור להושיטו, דאסור להשתכר באה"נ, בחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו הנכרי טובה חשוב כמשתכר ע"ש בד"ה ואבמה"ח וכו', א"כ בודאי אסור להושיטו משום אה"כ? ואולי יש לומר דאיירי בשכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, דאז אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי"נ שכרו מותר כדאיתא (ס"פ השוכר אה"פ) אבל במומר בכה"ג בתרי עד"נ אסור משום לפ"ע ועדיין יש לפלפל בזה

ובמעוף הרעיון אמרתי להסתפק בזה ספק מושכל והוא, דלפום רהיטא סתם יין של מומר אסור בהנאה לא מיבעיא לאחרינא אלא אף לדידיה אסור, ואם חוזר בתשובה, אז כל יינותיו הנמצאים אתו מקודם אסור בשתיה ובהנאה וא"כ יש להסתפק אם מותר למכר לו אפילו יין כשר, כיון דידוע דתיכף שיבוא לרשותו יאסר בשתיה והנאה וא"כ מכשילו בדבר האסור כן אמרתי להסתפק לכאורה, אכן אחרי שובי נחמתי, כי באמנה סתם יינות של מומר אחר ששב גם לאחרינא מותר, ולדידיה אין שום איסור גם בהיותו מומר, כי טעם איסור הנאה בסתם יינם הוא מחשש נסוך כמבואר באריכות בע"ז (נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה לאפוקי מדרב, ומה"ט יש מתירים סתם יינם של עכו"ם בזמן הזה כי נכרים של עכשיו אין רגילים לנסך לע"ז, ובכן אם הוא יודע בעצמו שלא נסך מותר לו בהנאה ולאחר ששב נאמן גם להעיד לאחריני ולא מקרי נגד חזקה כי לפי אמירתו לא נתחזקה מעולם באיסור וכש"כ המוהר"מ מרוטנבורג הובא בתשובות מיימוני (להלכות אישות סימן ג') ע"ש ויבואר במקום אחר, ואיסור שתיה הוא מטעם בנותיהן כמבואר בב"י (ריש סימן קכ"ג) בשם הר"ן והרשב"א ע"ש במחלוקתם, וא"כ במומר דבתו שרי גם יינו מותר בשתיה וכמו שהעיר בס' תפארת למשה הובא בפ"ת ליו"ד (סימן קי"ב) להתיר מהאי טעמא פת מומר, וגם ע"ז נתקשיתי אהא דכתב הב"י (יו"ד סימן קי"ט) לאסור סתם יינם של מחללי שבתות בפרהסיא, יקשה דהא בהנאה בודאי לא שייך לאסור כיון דידענא בו דלא פלך לע"ז וכמו שהביאו התוס' הנ"ל להתיר בהנאה סתם יינם של עכו"ם דזמנינו וז"ל וא"ת וכיון דגזרו על נסוך הנכרי הו"ל דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים, וכיון דהשתא לא מנסכים לע"ז יש לתלות להיתר, וראיה לדבר דאיתא בע"ז (ס"ה) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קיים לי דלא פלח לע"ז עכ"ל, ואי לאסור בשתיה, כיון דאיסור שתיה משום בנותיהן כנ"ל ובתו של מחללי שבתות מותרת א"כ גם בשתיה אין מקום לאסור וצ"ע לכאורה, אמנם אתרי התבוננתי בזה ראיתי, כי דברי הרשב"א נכונים הם, ודברי התפארת למשה שנשענתי עליהם בקושיתי תמוהים מאד, ואין להם מקום כלל, דדבריו נסתרים מניה וביה, דלפי שיטתו של התפארת למשה גם סתם יינן של מומר יהא מותר, כיון דבתו מותרת, דהא מפורש בע"ז (ל"ו) דגם יינן אסרו משום בנותיהן ואי נימא דיינן אסור משום חשש נסוך בלבד, דאוסר אף בהנאה, זה אינו דבחולין (ה' ע"ב) מבואר דאי נימא דמומר לע"ז לא הוי מומר לכה"ת כולה יינן מותר אף בשתיה, ולא חששו לאסור משום חשש נסוך, ומשמע מזה דהיכי דאין ראוי לאסור בשתיה מצד גזירת חכמים הקודמת כמבואר בתו"ה בית ה' שער א') לא אסרו בהנאה משום חשש נסוך בלבד, ורק במומר לכה"ת כולה אסרו בשתיה ובהנאה גם יחד, ואע"פ דגם במומר לכה"ת כולה נמי ליכא משום בנותיהן מכל מקום כיון דהוי כגוי לא פליגי חכמים ואסרו כל מה שאסרו בגוי גמור ומזה גופא מוכח דלא כהתפל"מ והוא מבואר ומפורש וממילא במומר לחלל שבתות דהוי נמי מומר לכה"ת כולה נגיעתו אוסרת, אף דליכא גבי חשש בנותיהן והוא פשוט וע' בנה"כ (סי' קי"ט) מה שהביא בשם המבי"ט ודו"ק

ודע דדברי הש"ך האלה נעלמו מעיני הרב בעל טורי אבן (חגיגה י"א) בקונטרס אבני מלואים גבי ההיא דאין מוסרין ד"ת לנכרי שחקר ג"כ בנדון המחלוקת שהובאה ברמ"א (סימן קנא) שהוזכרה לעיל בדברינו אי יש איסור דרבנן גם אי לא קאי בתרי עד"נ, והביא שם ראיה מסוגיא דע"ז (ו') הנ"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא, וכתב שם עוד ואני תמה על הרא"ש (פ"ק דשבת) שכתב דאפילו לא קאי בתרי עד"נ אכתי איכא איסור דרבנן שסותר לדברי התוס' דחגיגה ולדהת"ו. והרא"ש וסוגית הש"ס פ"ק דע"ז עכת"ד, ובאמת היא קושית הש"ך כאן במש"כ ותדע, וכמו שהבאתי לשונו לעיל והש"ך מישבה בטוב טעם ודעתן ובזה יש להשיב גם על יתר דברי הטו"א שם במש"כ וז"ל ומה שכתב הרא"ש פ"ק דשבת דאכתי לא גרע מקטן או"נ, נ"ל דלא דמי, דודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה בדאפשר, ומשו"ה מחויבים להפריש גם קטן או"נ כיון דאפשר להפרישו, אבל הכא איירי בדלא אפשר ומשו"ה היכי דלא קאי בתרי עד"נ והואיל והעבירה מזומנה לפניו באין מוחה ומעכב, כי נותן לו מאי הוי ואפילו איסור דרבנן ליכא: מיהו ק"ל מהא דספ"ק דע"ז דתניא לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בתומש"מ, ופריך מאי איריא מפני שנקראת, תיפוק ליה משום לפ"ע, ומשני חדא ועוד קאמר, והשתא תקשה לישני דאיירי דאית לו לשכור אצל נכרי אחר, או דאית ליה שדה לדידיה אע"כ גם בכה"ג אכתי איכא איסור דרבנן עכ"ד הטו"א. ומה שנראה לי בזה מה שהעיר לחלק על הרא"ש הדבר פשוט דכונת הרא"ש דהיכי דמצווה להפריש את חבירו מאיסורא, אם היה יכול להפריש לגמרי ממנה, אז גם באינו יכול להפרישו לגמרי, מכל מקום אסור להושיטו דעכ"פ מסייע נקרא ואסור לסייע ידי עוברי עבירה כאלה שמצווין אנו להפרישם מאיסורא כשיש יכולת בידינו ומשנה ערוכה היא בגיטין ובשביעית דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אפילו בכה"ג שאין בידינו להפרישם מזה, אבל בנכרי שאין אנו מצווין להפרישו מאיסורא גם כשיש יכולת בידינו, גם לסייע מותר כ"ז שאינו נקרא נותן מכשול כגון דקאי בתרי עד"נ ועפ"ז הנ"ל מסולקת גם קושיתו הנ"ל מסופ"ק דע"ז דהא התם בכותים שהם גרים איירי לכן שפיר איכא איסור דרבנן גם במצי לשכור אצל אחר, אף הציור שכתב הטו"א על קושיתו הנ"ל באית ליה שדה לדידיה, אינו מובן, דאי אית ליה שדה לדידיה א"כ למה ישכור אצל אחרים, וע"כ ברוצה לחרוש ולזרוע גם שדהו שלו גם השדה המושכרת א"כ מאי נ"מ באית ליה שדה לדידיה, הא בתוספת חרישה איכא איסור נוסף, ואע"ג דגבי בהמה קאמר הש"ס (ו') כן, נ"מ דאית לו בהמה לדידיה, שא"ה דשכיח דאדם חס על בהמתו מלהקריבה ורוצה לגדלה או לחלבה, משא"כ גבי שדה דלא שייך כן ועין.