דעת מרדכי א קיט

בו חבורה שהוא פטור, ת"ל לא תקחו כופר לשוב, לא תקחו כופר לשב, אלמא עביד אניש דינא לנפשיה, ומשני רנב"י אמר בעבד שרבו מסר לו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא, (ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי לאו לנפשיה הוא רש"י) אלמא דאפילו במזיד חייב להפרישו, ולשון ''רשאי'' שבפירש"י אינו מדוקדק וביותר יש להוכיח כן מהא דיבמות (פ"ח ע"ב) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ויעו"ש בפירש"י בד"ה היכי דמי וז"ל דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן לו עכ"ל. ולהדג"מ קשה, מאי ראיה דהא במזיד בעלמא אינו מצווה להפרישו, להכי איצטריך קרא הכא דאפילו במזיד חייבין להפרישו, אע"כ מוכח מכאן דאפילו במזיד חייבין להפריש מאיסורא ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא בב"ק (צח ע"ב) דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו עכ"ל הש"ס וע"כ אין הכונה משום לא יראה ותשביתו, דהא שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, וע"כ הכונה משום הפרשת איסורים הכל מצווים לבערו בכדי להציל ולהפריש את הגזלן מאיסור בל יראה, והרי מוכח דאפילו במזיד נמי איכא דין הפרשת איסורים

וכשגגה היתה לפני הרב בעל עמודי אור בתשובותיו סימן בהשיגו על היד אפרים (או"ח סימן תל"ב) במה שהעיר המג"א שם דאיך יברך על הבדיקה שלוחו של בעל החמץ.: הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק, ותירץ המג"א דמכל מקום מצוה קעביד, דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך, והי"א והדג"מ מקשים עליו, דשאני מילה, דאם לא מלו אביו ב"ד חייבין למולו, הו"ל כמצווה שאף השליח שייך בגוה ע"ש. והעמודי אור הקשה ע"ז דגם בחמץ שייכי כו"ע מסוגיא דהכא, דכו"ע מצווים עליו לבערו, ולא זכר להבדיל ולחלק שהכא רק מדין הפרשת איסורין ולא מעצם מצות בעור שאינו מוטל עליו כיון שאינו שלו ואפילו לשיטת הגר"א דגם על חמץ של ישראל אחר מוזהר בבל יראה, והא דממעטינן חמץ של אחרים היינו של נכרי כפירש"י היינו דוקא במונח ברשותו, אבל לא במונח ברשות אחרים, משא"כ גבי מילה שאם לא מלו אביו כו"ע מצווין עליו למולו מצד עצמם ולא מצד לפטור את אביו מחובתו כדיליף הש"ס מקראי ויש לפלפל עוד בזה ואכמ"ל

ואל יטעך לשון הכתוב דלפני עור לא תתן מכשול, דמשמע לכאורה לדעת חז"ל שמפרשים שבמכשיל איסורים הכתוב מדבר שפלוני עור ושוגג בדבר, ז"א דזה לשון הרמב"ם בפה"מ בשביעית (פ"ה מ"ו) והובא בתוי"ט שם, שאין האומן רשאי למכרם אמר הכתוב לפ"ע לת"מ, ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע. לא תעזור אותו להוסיף בעורנו ותוסיף להרחיקו מן היושר וכו' ע"ש, וממנו תדון גם על דין הפרשת איסורים. אע"פ שיש לחלק זה מזה מכ"מ הדברים ברורים כש"כ למבין

אך לכאורה ראיה לדברי הדג"מ מהא דאיתא (ב"ק ע"א) אמר רשב"ג בד"א בשביעית (אז מציינין הכרמים של ערלה ורבעי), אבל בשאר ימות השנה הלעיטהו לרשע וימות, הרי חזינן על עוברי עבירה במזיד אין אנו מצווים כלל להפרישם וכדעת הדג"מ, ואין לומר דשא"ה כיון דבין כך ובין כך עובר על איסור, ובאותו דבר שעושה האיסור אין אנו מצווים להפרישנו שלא יעשנו באיסור אחר עוד, ז"א דאדרבא ע"י הציון שנציין נציל אותו בין מאיסור גזל בין מאיסור ערלה ורבעי, דליכא למימר דיגזול ויחלל דהא אין חלולו כלום, כיון שאינו שלו הוא, ונהי דאאיסור גזל לא חייש, אבל אאיסור רבעי חייש עכ"פ, דהא משו"ה מציינין אותו, דבערלה בלא"ה לא שייך לומר כן. דהא בערלה ליכא איסור גזל כיון דאסור בהנאה לכו"ע, רק איסור ערלה לבדו, וא"כ לכאורה ראיה צודקת מכאן כהדג"מ, דאם לא נימא כדבריו תקשה דאמר אין מציינין בכדי להצילם ולהפרישם מאיסור ערלה

? אבל לאחר העיון אין משם ראיה כלל, משום דנלע"ד דעיקר דין הפרשת איסורים שמוטל על כל אחד מישרא להפריש את חבירו מאיסורא היכי דבידו להפרישו אינו אלא בשעה שרואהו עובר העבירה, אבל אם אינו רואהו עתה עובר עבירה. רק לחייבו לדאוג ולעשות תקנות שלא יחטא חברו להבא, זה אין נכנס בגדר הפרשת איסורין, ורק בסוג תקנת ב"ד נכנסת, דעל ב"ד שבדור מוטל לגדור פרצת הרשעים גם בשעה שאינם רואים עוברים עבירה כדי שלא יבאו לדבר עבירה להבא, וע"ז שפיר אמר רשב"ג דלרשעים לא עבדינן תקנת ב"ד, אבל כל היכי דשייך דין הפרשת איסורין דהיינו בשעה שרואה את חברו עובר עבירה ובידו להפרישו פשוט דאפילו במזיד נמי איכא חיובא

ועפמש"כ למעלה בשם הרמב"ם דמקור דין הפרשת איסורין הוא מקרא הוכח תוכיח יש להביא ראיה לזה מדברי הספרי ריש דברים הובא בילקוט שמעוני (סימן ת"ת) ד"א ויהי בארבעים שנה מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיח וכו' יעו"ש וקשה טובא, דאטו העשה הוכח תוכיח אינו אלא סמוך למיתה בתמיה, וע"כ דהעשה הנ"ל אינו אלא כשרואהו שעובר עבירה, משא"כ בשאינו רואהו עובר עבירה, רק להוכיחו ולהזהירו להבא זה אינו אלא סמוך למיתה וכ"מ שכתב בספר ש"ח ריש דברים ע"ש, וע"פ האמור דבריו של הדגול מרבבה מופרכים ודברי הש"ך בדין מומר תמוהים וצ"ע

ולפמש"כ למעלה מובן היטב חלוקו של הירושלמי (פ"ג דדמאי הלכה ה') תמן תנינן הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף, אמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד עכ"ל המשנה, ובירושלמי מסיק עוד וז"ל ר"י ורשב"ג אמרו דבר אחד, כמה דרבי יוסי אמר אין אנו אחראין לרמאין כן רשב"ג' אמר אין אנו אחראין לרמאין מסתברא רבי יוסי יודי לרשב"ג, ורשב"ג לא יודי לרבי יוסי רבי יוסי יודי לרשב"ג שאין אנן אחראין לרמאין, ורשב"ג לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן עכ"ל הירושלמי. והיינו דבמלתא דרשב"ג לא די שאין בזה גדר לפני עור אלא אפילו הפרשת איסורין נמי אין בזה אחרי שהוא אינו רואהו שעובר עבירה, משא"כ הכא שהוא נותן לה יש בזה גדר לפ"ע לח"מ וע"פ דברי הירושלמי מיושבים היטב בזה פסקי הרמב"ם ז''ל שפסק (מפ"ט דמע"ש) כרשב"ג דאין אנו אחראין לרמאין ואין עושין תקנה בשבילן, ובהלכות מעשר (פי"א סי"ב) כתב והנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו מעשר מה שהוא נותן לה, וכמו שהעיר ע"ז בתויו"ט על מקומו ע"ש, והשתא ניחא דשתי הלכות של רשב"ג ור' יוסי אינן תלויות זה בזה כלל דאפשר לפסוק כרשב"ג דאין אנו אחראין לרמאין, ומכל מקום בהך בהנותן להפונדקית לפסוק כת"ק, דמעשר מה שהוא נותן לה כאמור בירושלמי

אכן לפמש"כ למעלה דהיכי דאיכא למיתלי להתירא אפילו בלפני עור דאורייתא תלינן ולא הוי כנותן מכשול, כי הוא המכשיל את עצמו עדיין מוכרחין אנו לפרש"י בחולין שמפרש בדעת הת"ק משום דלטובה מתכונת הוי כשוגגת בדבר והיכי דהוי שוגגת בדבר גם היכי דאיכא למיתלי להתירא נמי לא תלינן וכשכתבנו לעיל יעו"ש ויש לדחות ועין. ואח"ז ראיתי בספר עין יצחק ח"א להגרי"א מקובנה. (חאה"ע סי' א') נתחבט הרבה בדברי הש"ך והדג"מ ונכנס בפרצה דחוקה