דעת מרדכי א קיח

ציירי או בשביעית בזמן הזה דרבנן הוא, או במצי למיקני כלים המיוחדים לאיסור או הפרה החורשת אצל נכרי אחר, בכה"ג ליכא לפ"ע דאורייתא רק איסור דרבנן, וכש"כ התוס' הרא"ש ריש שבת וכמו שהבאנו לעיל, ובאיסור דרבנן כל היכי דאיכא תליה לקולא תלינן וכעין הא דיבמות (פב), אבל בדאורייתא לא תלינן לקולא בספק השקול, וכן הא דאמרינן בע"ז (ט"י) שהבאנו לעיל, דר"ה זבין פרה לנכרי, משום דתלינן דלשחיטה זבנה התם נמי הוי תליה באיסור דרבנן, דעיקר איסור מכירת המה גסה לע"ז אינו אלא מדרבנן, אבל באיסור דאורייתא לא תלינן כלל בספק השקול ואחרי שבארנו. נבוא לסוגיא דנדרים הנ"ל, דהן אמת דדחוק לומר דלא היה אפשר למצוא לקנות עצים במקום אחר, אבל אפשר לומר דמעכו''ם לא היה אפשר לקנות באותה סביבה רק מישראל, וכבר כתב המשנה למלך (בהלכות מלוה ולוה פרק פ"ד) דזה לא הוי כדקאי בחד עברא דנהרא, דא"כ יעבור ישראל אחר משום לפ"ע, ולהכי איכא כאן לפ"ע דאורייתא ושפיר קאמר ליה והא עובר אלפ"ע ומשני דהכא איכא רובא להתירא דרוב עצים להסקה נתנו והיכי דאיכא תליה ברובא להתירא אף בלפני עור דאורייתא מותר

ועוד יש לומר ע"פ מה שכתוב בתשובות חות יאיר (סימן קפ"ה) וז"ל דזה כללא הוא, דכל היכי דשרינן מפני סברא שאפשר לו להשיגו במקום אחר, היינו דוקא בשישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח וכו', משא"כ בשאין במציאות שם ויצטרך לילך למקום אחר דטריחא ליה מלתא וכו' וחילי דידי בסברא זו ממ"ש במס' ע"ז איבעיא להו משום הרוחה (דרוח ואזיל ומודה לע"ז ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך רש"י) א"ד משום ולפני עור לת"מ, למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה, או אמרת משום הרוחה הא קא מרווח ליה, ואי אמרת משום לפ"ע לת"מ הא אית ליה לדידיה עכ"ל הש"ס, משמע דאי לית ליה לדידיה אסור משום לפ"ע אע"ג דמצי לקנות מאחרים, והכי משמע במה שכתוב מלת לדידיה, והטעם משום דצריך לטרוח אחריה עכ"ל הח"י ויעו"ש שהאריך עוד בזה, ואע"ג דדקוקו אינו כלום, וכמו שמוכח מלשון הרמ"א (בסימן קנ"א) הנ"ל וע"כ חדא מינייהו נקיט דגם לפי דבריו הא מצי למינקט באופן דיכול לקנות במקום אחר בקל בלי טורח, אבל מכ"מ הנחתו יש לה מקום לומר דכל היכי דמצי למיקני במ"א בקושי הוי כמו תרי עברי דנהרא, וא"כ אין סתירה מסוגיא דנדרים כלל לשיטת הש"ך דנהי דזה אי אפשר לומר דאיירי דלא מצי למיקני עצים בשום אופן מן מקום אחר דזה רחוק מן המציאות, וכש"כ הספר יד מלאכי, אבל מכל מקום זה נוכל לומר בפשטות דאותו היער היה קרוב להם יותר וממקום אחר בקושי היה בא להם ולכן שפיר קפריך רבינא לר"א והא איכא לפ"ע לת"מ, וע"ז מתרץ דרוב עצים להסקה נתנו וכיון דאיכא רוב דהתירא גם בלפ"ע דאורייתא שרי ופשוט

ומצד הסברא הישרה ושקול הדעת הנכון היה נראה לי לומר, דבאמת כל היכי דאיכא למיתלי להתירא גם בלפ"ע דאורייתא, כמו דקאי בתרי עד"נ נמי מותר, דכיון דבהאי סיוע והושטה שהוא מושיט ליה איכא נמי צד דהיתרא, א"כ אינו נקרא שהוא נותן מכשול לפניו, רק הוא המכשיל את עצמו, אלא דיש נ"מ בדבר, לבין היכי שהנכשל הוא שוגג בדבר ואומר מותר הוא, לבין היכי שהנכשל הוא מזיד בדבר ובשאט נפש ובתאות יצרו יעבור אאיסורא, דהיכי שהוא מזיד בדבר ונותן המכשול יש לו צד לתלות דלהתירא קבעי, א"כ לא שייך לומר ע"ז כי הוא נותן המכשול, כי באמת בנתינתו וסיעתו ליכא מכשול, רק אם הנכשל ישתמש בזה במזיד לאיסורא א"כ הוא המכשיל את עצמו, אבל כשהנכשל הוא שוגג בדבר ואומר מותר הוא, ולדעתו אין כאן איסור כלל אז הנותן נקרא מכשילו אם ישתמש בה לאיסורא, אף שיש פנים להיתר ואיכא תליה לקולא, מכ"מ פן ישתמש בה פלוני לאיסורא מחסרון ידיעה, א"כ נקרא הוא נותן המכשול ודוגמא לדבר מנתינת אבן נגף ומכשול במקום עוברים שאם יגדר את הדרך הכבושה מכל וכל, אז נקרא נותן מכשול, אבל אם עוד ישייר דרך קצרה לעבור בה לפקחים אין בו מכשול, שהרי עיניהם. בראשה לעבר בדרך קצרה, המסוקלה מאבני נגף, ואם יעבור במקום צורי המכשול ויתנזק דמו בראשו, אבל לפני עור ואין עינים גם בכה"ג כל שמקצר ומיצר דרכו שרגיל בה נקרא נותן המכשול לפ"ע. וה"נ בעורון התאוה לגבי איסורים וכנ"ל. ולפי"ז ניחא הכל, דגבי נזיר שפיר קאמרי הרא"ש והתוס' דאפילו בסתם אסור להושיט לו פן שכח נזירותו, וא"כ נקרא מכשיל חבירו אם ישתה הנזיר יין, אף דאיכא צד למיתלי להתירא דלאו לשתיה קבעי לה, ולא שכח נזירותיו, אבל מכ"מ מספק אסור לו להושיט דאם יכשל חבירו בשוגג על ידו נקרא הוא המכשיל ולכן הוא הדין בעכו"ם כיון דלדעתם ואי ידיעתם מותר להם לעבוד ע"ז משו"ה אף דאיכא למיתלי להתירא נמי אסור, בלתי היכי דאיכא רובא להתירא, ולכן קאמר בנדרים דרוב עצים להסקה נתנו משו"ה מותר, אבל בספק השקול הוי אסור, וכן נמי הא דאיתא בע"ז (י"ד) גבי אין מוכרין לבונה לנכרים, אבל חבילה מותר דלאו להקטרה הוא אלא לסחורה, ופריך וליחוש דלמא מזבין לאחריני להקטרה, ומשני אלפני דלפני לא מפקדינן. ומשמע דאי לאו האי טעמא הוי אסור, אע"ג דלא הוי מכשול ודאי בעת מכירתו, ואיכא תליה להתירא, ולפי מה שכתבנו ניחא היטב דהתם בעכו"ם מיירי, ובעכו"ם כיון דשונגים הם בדבר אף היכי דאיכא למיתלי להתירא נמי אסור, משא"כ בשביעית גבי פרה החורשת דלישראל קמיירי דיודע היטב מאיסור שביעית, ורק חשוד הוא לעבור במזיד, לכן כל היכי דאיכא למיתלי להתירא שפיר תלינן. דהוא המכשיל את עצמו, אם ישתמש בה לאיסורא ולא המוכר, כיון דנצרכת גם להיתר אינו נקרא נותן מכשול לפניו והבן

אך במה שכתב הש"ך דגם בישראל מומר אין אנו מצווין להפרישו, ואע"פ שהוא לשיטתו דרוצה להשות דכת המרדכי לדעת התוס' והרא"ש פ"ק דשבת מוכרח לחדש זה משום דהמרדכי בריש עבודה זרה בישראל מומר איירי וז"ל המרדכי שם (סימן תשצה) פסק בספר ה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר, דאע"פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עבד"נ עכ"ל אבל מכ"מ צריך עיון דאותו טעם דכתב המרדכי גם להפרישו מאיסורא נמי אנו מצווין, דאע"פ שחטא ישראל הוא, כבר העיר בזה החות יאיר (בסימן קפ"ה) הנ"ל וז"ל בסוף התשובה, אף כי חזינא תיוהא במש"כ הש"ך לפי דעתו. כחם יודע פשר, דדעת האוסרים היינו בבר ישראל שמחויבים להפרישו, דהא תינח בנכרי דודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר דקידושיו קדושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן דאם היה בידינו ובכחנו להפרישו שלא היה מוטל עלינו עכ"ל וכן העיר בזה גם בספר דגול מרבבה בגליונו

ומש"כ הדג"מ דכונת הש"ך דאף בישראל אין אנו מצווין להפרישו, כי אם כשעובר עבירה בשוגג ויש ביד איש אחר להפרישו חייב להפרישו, וכמו בקטן או"ט שהקטן הוא שוגג והמשנה רפ"ק דשבת בשוגג איירי וכו', אבל בישראל דחוצה לעבר במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר חייב להפרישו לדעת הש"ך, ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דברו, ומומר מסתמא מזיד הוא עכ"ל הדג"מ. וחדושו זה תמוה, דהא מקורו הוא מהוכח תוכיח וכשכתבנו לעיל בשם הרמב"ם והתם במזיד מיירי דהוכח אפילו מאה פעמים במשמע וכדאיתא (ב"מ ל"א)

ועוד יש להוכיח קצת מהא דב"ק (כ"ח מ"א) גבי מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה