דעת מרדכי א קיז

מכל מקום על ישראל מוטל להפרישה, וב"ד של ישראל מצווין להפרישה, זולת זאת נראה לומר דכל דברינו שלמעלה אינם אמורים רק לענין חיוב הפרשת איסורין מדאורייתא, דמדאורייתא אין חיוב להפריש רק באיסור שגם הוא שייך בו, אבל באיסור שאין הוא שייך בו אינו מחויב להפריש את חבירו מדאורייתא שהוא מטעם ערבות, וכמו שכתבנו לעיל באריכות, אבל מדרבנן בודאי חייב להפריש בכל גווני וכמו שהחמירו חכמים דאסור לסייע ידי עבירה אפילו במקום דלא שייך הפרשה, וכמו שיבוא בדברינו לקמן, וכיו"ב כתבו האחרונים לענין הלאו דלא תאכילום בקטנים ועי' מה"ר ערך קטן אוכל נבלות. ענף ב

ולפי מה שכתבנו הדבר ברור, דבעכו"ם אע"ג דמצווין אנו עליו שלא להכשילו, אבל להפרישו מאיסורא אין אנו חייבים, דעכו"ם ליתנייהו בכלל ערבות דוכשלו איש באחיו כתיב. ועכו"ם לאו אחיו הוא, וגם לפמש"כ הרמב"ם דהוא מקרא דהוכח תוכיח את עמיתך ג"כ אינו שייך רק בישראל דנקרא עמיתך, אבל לא עכו"ם. שוב נזכרתי מדברי הש"ך ביו"ד (סימן קנ"א סק"ו) אהא דכתב הרמ"א שם שתי דעות, על הא דכתב המחבר (סעיף א') דברים המיוחדים למין ממיני האלילים שבאותו מקום אסור למכור להם והוא ממשנה דע"ז (י"ג ע"א), והגיה הרמ"א י"א הא דאסור למכר להם דברים השייכים לע"ז היינו דוקא אם אין להם אחרים כיו"ב, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכר להם כל דבר מרדכי פ"ק דע"ז ויש מחמירין תוספות הרא"ש והמרדכי פ"ק דשבת עכ"ל. והעיר ע"ז הש"ך דהדעה הראשונה הוא דעת המרדכי פ"ק דע"ז, דס"ל דכי היכי דאמרינן גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא, ה"ה הכא, והיש מחמירין סוברין דמכל מקום איסור דרבנן איכא אפילו היכי דלא הו כמו תרי עד"נ, וכל זה לדעת הרב, אבל לפענ"ד דלא פליגי דכו"ע מודים להמרדכי ותוס' פ"ק דע"ז דבעכו"ם או מומר שרי, והגמ' התוס' והרא"ש פ"ק דשבת מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסורא וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן או"נ שב"ד מצווין כ"ש ישראל גדול, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו, תדע, שהרי כתב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דע"ז כדעת המרדכי שם דשרי ולשון הרא"ש בפ"ק דע"ז הוא כלשון התוס' שם א"כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זא"ז, אלא ודאי כדפרשתי עכ"ל הש"ך וכן כתב ג"כ המג"א (סימן שמ"ז)

אבל קשה לכאורה לשיטת הש"ך הנ"ל מהא דאיתא בנדרים (ס"ב ע"ב) רב אשי הוי ליה ההוא אבא (יער) זבניה לביה נורא, אמר ליה רבינא לר"א והאיכא לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ס. ופירש הרא"ש שם דעכו"ם מצווין על ע"ז ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי ע"ז, א"ל רוב עצים להסקה נתנו, וכיון דאיכא למיתלי שקנו לדבר היתר תלינן הרא"ש והר"ן שם במקומם ולשיטת הש"ך קשה טובא, דמאי פריך, כיון שהמכירה היתה לעכו"ם, ובנכרים היכי דמצי למיקנו במקום אחר מותר למכור להם, וא"כ אפשר לומר דאיירי שהיו יכולים לקנות עצים גם במקום אחר, אע"כ ראיה מזה לכאורה לשיטת הסוברים דאף ביכולים לקנות במקום אחר אכתי איכא איסור דרבנן ואפילו בנכרים שוב אחר החפוש מצאתי שהעיר בקושיה זו בספר הנכבד יד מלאכי, ותירץ באמת, דגם ביכול לקנות במקום אחר אכתי איכא איסור דרבנן, ולא הזכיר כלל מדברי הרמ"א והש"ך כאן והוא תמוה לכאורה

ועוד יש לדקדק בתירוצו של ר"א רוב עצים להסקה נתנו ופרשו הר"ן והרא"ש משום דכל היכי דאיכא למיתלי להתירא תלינן ומסיים הרא"ש בפירושו. כדאיתא בע"ז, וא"כ תקשה דלמה דייק דוקא משום רוב עצים להסקה, אפילו מחצה על מחצה נמי כדמוכח מהסוגיא דע"ז (ט"ו ע"א) ר"ה זב ההיא פרה לעכו"ם, א"ל ר"ח מ"ט עביד מר הכי (הא אי מוכרין בהמה גסה לעכו"ם), א"ל אימור לשחיטה זבנה, ואפילו מעוט להתירא נמי מותר וכמו שיבואר לפנינו לקמן בארוכה

אכן מתוך דקדוק זה עמדתי על כונת הדברים, דהכא בסוגיא דנדרים לאו באיסור דרבנן מיירי וכשכתב הספר יד מלאכי, אלא בלפ"ע דאורייתא בהקדם מה שאמרנו וראוי להאמר לדעתנו הקצרה בבאור המשניות דשביעית דתמן תנינן (שביעית פ"ה מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית (למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי דאינו קונה אלא להצניע עד אחר שביעית רע"ב) המחרישה וכל כליה וכו' אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר וכו', זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר עכ"ל המשנה והקשיתי דאיך תלינן לקולא ולהתיר בדבר שמיוחד לאיסור ולהיתר כיון דאיכא לפ"ע מדאורייתא אם קונה לאיסור והיכן מצינו תליה לקולא בספק איסור דאורייתא, כיון דלחשוד מוכר הוא אולי קונה לאיסור ועובר על לפ"ע, וראיה לכאורה מדברי התוס' והרא"ש שהבאנו לעיל דכוס יין לנזיר אסור להושיט אפילו בסתם שמא שכח נזירותו ואע"ג דאיכא למיתלי לקולא ששואל הכוס יין למכירה או לשום הנאה, מכ"מ כיון דאיכא לפ"ע דאורייתא וראוי להסתפק שמא שכח נזירותו לא תלינן לקולא, וא"כ תקשה ממתניתין דהכא איך תלינן לקולא בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר? ומצאתי בע"ה בספר מ"ר שנדפס מחדש שהקשה כן, לכאורה אמרתי לישב, דמשו"ה תלינן הכא לקולא משום דאיכא רובא להתירא ולא הוי כמחצה מחצה שקולים, דהא באינו חשוד מותר למכור לו אפילו במלאכתו מיוחדת לעבירה משום דתלינן שלהצניע וכמו שהבאתי לעיל מפירוש הרע"ב, אף דבחשוד לא תלינן דלהצניע קנה אע"ג דתלינן להיתר בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר משום דאין דרך לקנות להצניע דכלים אלו מצויין בכל שעה, וכמו שמבואר מלשון רש"י בע"ז (ט"ו ע"ב) א"כ משו"ה בחשוד תלינן לקולא בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר משום רובא להתירא, אימור דלהתירה זבין בדבר שמלאכתו נמי להיתר אף בשביעית ואפילו זבין לדבר שמלאכתו לאיסור אימור להצניע זבין כן היה נראה לי לכאורה

וקצת ראיה לזה מהמשנה שאחר זו שם, היוצר מוכר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין, שכן דרכו להביא מן המופקר, והקשה הרע"ב והיא קושית הירושלמי דלחוש שמא רוצה כולם לשמן או ליין, ותירץ שנכרים הם אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו הכדים של יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן עכ"ל, משמע דאילו היו נעשים מעפר אחד היה אסור, ואמאי הא איכא למיתלי להתירא כלאיסורא, שלוקח ה' כדי שמן וט"ו כדי יין ואמאי אסור, אע"כ דגם שם אינו אלא משום סמוך מעוטא דלהצניע לפלגא שמלאכתו להיתר והוי רובא להיתרא, אבל בנעשים מעפר אחד הוי ספק השקול, ומה שכתב הנימוקי הגרי"ב בזה אינו נכון כלל דאין שייך לומר דהוי שני צדדים לאיסור ואחד להיתר בנעשים מעפר אחד, דשמא רוצה כולן לשמן או ליין ואף אם נימא דה' לשמן וט"ו ליין עדיין אינו מבורר שיביא מן ההיתר, דהכל ספק אחד הוא, אם יביא מן ההיתר או מן המשומר דוק ותשכח דקצרתי

אמנם מן המשנה שאח"ז סתירה לזה דאיתא שם, ב"ש אומרים א ימכור לו פרה חורשת בשביעית, וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה, ואף דרובו לרדיא זבני, כיון דפרה חורשת היא וכמפורש מכ"מ משום מעוט דקונים לשחיטה תלינן לקולא, הרי אפילו דבמיעוט להתירא נמי תלינן לקולא, ואפילו אם נימא דמצטרפין מעוט דלהצניע והוי כתרי מעוטי דדמי לפלגא, מכ"מ רובא להתירא ליכא ותקשה איך נסמוך ע"ז לקולא באיסור דאורייתא דלפ''ע

? ולכן נראה לי, דבאמת לא תלינן לקולא רק באיסור דרבנן אבל בלפני עור דאורייתא לא תלינן לקולא בספק השקול, רק היכי דאיכא רובא להתירא, והכא בשלשת המשנות