דעת מרדכי א קטז

מדייק כן. מדקתני ר"נ לא יושיט, ולא קתני לא יתן. שנית חייבים גם כן להפריש את חבירו מאיסורא, והיינו דמשל, אם בר הגיעה הנבלה והטרפה לידו של חברו והוא יכול להפרישו מזה ולחטוף ממנו מחויב הוא בכך, דעד כאן לא איבעיא לן ביבמות (קי"ד) אלא אם קטן אוכל נבילות אי ב"ד מצווין עליו להפרישו אי לא אבל בגדול לית מאן דפליג דמצווים להפרישו ולזה היה נראה לי לחדש, דאף אי נימא דהלאו דפ"ט איכא גם במלתא דליתא בדידיה ודלא כהא"ש, מכל מקום בדין הפרשת איסורין שפיר נוכל לומר כזה דאין אנו מצווין להפריש ישראל מאיסורא, רק במלתא דאיהו נמי מוזהר, אבל מדבר שאיהו גופה גם כן אינו מוזהר, אינו מצווה להפריש את חבירו מאיסורא

ויסודנו ע"פ מה שנחקר, הא דמפורסם בכל הש"ס דחייב אדם להפריש את חבירו מאיסורא, אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, ואם הוא מדאורייתא מקורו איו? והנה מרהיטת לשון התוס' והרא"ש (שבת ג' ע"א) נראה לכאורה דאינו אנא מדרבנן, וז"ל תוד"ה בבא דרישא (קאי בפשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא דהעני חייב ובעה"ב פטור ופטור ומותר), וא"ת הא קעבר אלפני עור לת"מ ואפילו מיירי שהיה יכול לטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפ"ע, דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דע"ז דקאי בתרי עברי דנהרא, מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור עכ"ל, וכן כתב גם כן הרא"ש וז"ל דמכל מקום איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו עכ"ל, הרי מבואר לכאורה מדבריהם דכל עיקר דין הפרשת איסורין אינו אלא מדרבנן, אכן לפ"מ שיבואר לפנינו להלאה יראה שאין מדבריהם ראיה כלל. לכאורה נראה שהוא מדאורייתא, ומקורו מהא דאיתא (בסנהדרין, כ"ז ובשבועות ל"ט) וכשלו איש באחיו בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה, ולשון מלמד משמע שהוא מדאורייתא, וכן משמע מלשון הריטב"א (ע"ז ו' ע"א) שכתב, דאפילו קאי בחד עברא דנהרא, דנהי דמשום דלפ"ע ליכא, אכתי יש איסורא במלתא, משום מסייע ידי עוברי עבירה ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו משום דכל ישראל ערבין זה בזה עכ"ל, והא דכל ערבין זה בזה הוא מקרא דוכשלו איש באחיו הנ"ל והוא מטעם ערבות כנ"ל. ומלשון הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ז) וז"ל הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב. ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו', וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם עכ"ל, הרי מלשון זה נראה שהוא מקרא הוכח תוכיח וזהו המקור העיקרי לדין הפרשת איסורין ועין לשונו בספר המצות (מצוה ר"ה) אך הפמ"ג בספרו תיבת גמא הובא בפ"ת ליו"ד (סי' קנ"ז סק"ה) כתב דמ"ע דהוכח תוכיח הוא ג"כ מפאת ערבות עי"ש

והנה הרא"ש (פרק מי שמתו סימן י"ג) כתב שם אהא דמבעיא הגמרא שם אי נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, וקאמר הש"ס דנ"מ להוציא אנשים ידי חובתן, דאי נשים בבה"מ דרבנן אינן יכולות להוציא אחרים יד"ח והקשה וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרינן לקמן בפרק שלשה שאכלו ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן, ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, וא"כ אשה נמי תוציא אחרים אפילו נימא דנשים בבה"מ אינן חייבות אלא מדרבנן (וכן הקשו התוס') י"ל דלא דמי, דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבין זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלי הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו מחויב אלא מדרבנן מוציא אף אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילו מן העון ולפטור אותו מן המצות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל הרא"ש, והדגול מרבבה תפס את דברי הרא"ש כפשוטם, דנשים אינן כלל בדין ערבות והוציא מזה דינים שונים. אמנם הגרע"א בתשובותיו (סי' ז') השיג עליו בצדק, וכתב דלא מצינו כן בשום דוכתא, דבאשה לא יהיה הדין, דאם יצא מוציא, אלא דכונת הרא"ש לחלק בין יצא מוציא, ובין אינו מחויב במצוה זו בעצמותה, דערבות שייכה רק במי שמחויב ג"כ במצוה זו, משו"ה אף שהוא יצא כבר מוציא לאחרים, אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבה"מ מדאורייתא אנן ערבות על מצות דברכת המזון אבל במצוה שאף נשים חייבות בה גם הנה בכלל ערבות עכת"ד ע"ש שהביא ראיות לזה אכן מדוקדק באמת לשון הרא"ש במש"כ: ''אבל אשה אינה בכלל הערבות" דמזה משמע דבערבות דאיירי ביה לעיל מיירי בערבות דבה"מ, מדלא כתב: אבל אשה אינה בכלל ערבות" סתמא, דבאמת בדבר שהיא מחויבת בה גם אשה ישנה בכלל ערבות וכנ"ל

, ולפ"ז מבואר מדברי הרא"ש, דדוקא במצוה שמחויב בה ישנה בכלל ערבות וחייב להפריש את חבירו מאיסורא וכדייק הרא"ש בלשונו ''ועליו להצילו מן העון ולפטור אותו מהמצות" דמבואר מזה להדיא דבמצוה שאינו מחויב בה אינו בכלל ערבות ואין מחויב להציל את חבירו מן העון ולא לפטור אותו מן המצות, דמה"ט נשים בבה"מ אם אינן מחויבות מדאורייתא אינן יכולות לפטור אחר מן המצוה ואם כן נסתיימה מדברי הרא"ש שיטת האמונת שמואל במקצת בדין הפרשת איסורין, שעיקר חיובא אינו אלא מקרא דוכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה וערבות אינה שייכת אלא בדבר ועברה שאף הוא מחויב בה אז מחויב גם להציל את חבירו מן העון, אבל במלתא דליתא בחיובא דנפשיה, אינו בכלל חיובא דערבות ואינו מחויב להציל את חבירו מן העון ואינו בדין הפרשת איסורין. ובפרט זה מסולקים מעליו כל הסתירות

אכן לכאורה יש לסתור יסודנו זה שהנחנו דגדר הפרשת איסורין מדאורייתא אינו אלא בשהוא ג"כ מחויב במצוה זו, וא"כ הנמשך מזה דאין כהן מצוה להפריש ישראל הבא לאכל תרומה, כיון שהכהן אינו בר חיובא ואינו בגדר איסור זה, אכן מלבד שלא אשתמיט בשום דוכתא להיות מפורש כן, הנה יש להביא גם ראיה לזה מיבמות (צ' ע"א) דקטנה נשואה לכהן וקתני ואוכלת בגינו תרומה, והש"ס רוצה להביא ראיה מזה דיש כח ביד חכמים לעקר דבר מהתורה בקו"ט ודחי דאיירי בתרומה דרבנן, ודקדקו התוס' דאמאי לא קאמר אפילו בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא *) ותירצו משום דאיבעיא דלא אפשטא הוא, ולשיטתנו באיסור תרומה לזר אפי' כשהוא גדול נמי אין מצוה להפרישו מי שהוא כהן והכא הבעל כהן הוא, ואין מצווה להפרישה וא"כ שפיר קאמר אוכלת בגינו תרומה אפילו בתרומה דאורייתא, וכן יש להעיר מגיטין (נ"ה ע"א) ע"ש אבל באמת אין מכאן שום סתירה, דמלבד דיש לומר, דנהי דאין על הבעל הכהן חיוב להפרישה, *) דברי התוספות באמת צריכין באור, דא"כ לא שייך ע"ז לומר ואוכלת בגינו תרומה, כלומר דהוא מאכילה, הרי הכא אינה אוכלת כלל בשבילו, אלא מפאת דב"ד אין מצווין להפרישה מאיסורא? אבל הכוונה דבאמת הנשואין מועילין להיות גורמת לה זכות אכילת תרומה, כלומר ליטול חלק בתרומה, כדתנן (יבמות צט ע"ב) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן וכו' והאשה, וכולן משגרין להם לבתיהם וכו' עכ"ל ע"ש, ואע"פ שיש איסור בדבר, הנה מצד האיסור הרי קטנה היא ואין ב"ד מצווין להפרישה והבן.