דעת מרדכי א קטו

לקרותה בעשרה עכ"ל, מרהיטת לשונו נראה ששווין של"ב כבזמנה שרק לכתחילה בעי עשרה, אבל בדיעבד יוצא ביחיד אף של"ב ופליג בזה על רב לקולא, אך צ"ע מנלן לאפושי פלוגתא וטפי ראוי לומר דבשל"ב שווין המה דאף בדיעבד אין קורין אלא בעשרה, אך יש לדקדק מדוע הקדים רב אסי בזמנה לשל"ב הרי ראוי להקדים הפשוט טפי כמבואר בתוס' (סוכה כ' ע"א) ד"ה אחת קטנה ושל"ב פשוט יותר דבעי עשרה, אך אם נימא דשל"ב רק לכתחלה בעי עשרה ניחא קצת דלהכי הקדים בזמנה לאשמעינן דשל"ב שוה בזה לבזמנה דרק לכתחלה בעי עשרה אבל קורין באחד ולענין קריאה באחד הוי בזמנה הפשוט יותר ועין בזה בשו"ת שער אפרים (סי' מ"ו), ובק"נ ולא עיינתי בזה היטב

ויש לחקר בבני כפרים שמקדימין ליוה"כ אם יש בזה הדור מצוה להמתין עד י"ד שהוא זמן קריאה לכל או לא, ואם יש בזה הדור מצוה אכתי יש להסתפק אי עדיף להקדים פן ימות או לאחר ובספק השני עיין בנשמת אדם (כלל ס"ה) במחלוקת התה"ד וס"ח ועין בחדושי חתן הגר"א במשניות זרעים דפוס חדש בסוף שנו"א מה שמפלפל בזה ואכמ"ל. חלק יורה דעה סימן ב יחקר בדין הפרשת איסורין אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, ואם הוא מדאורייתא, מקורו איו גם אם כל האיסורן שווין בזה לחיובא מדאורייתא להפריש את חברו מאיסורא, או יש איסורין ולאוין שאין חייבין מדאורייתא להפריש את חברו מאיסורא ואת כל אלה נבאר בארוכה כיד ה' הטובה עלינו. ענף א

גרסינן (פסחים כב ע"ב ע"ז ו' ע"ב) תניא ר" נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ס והקשו התוס' בע"א והרא"ש האריך שם יותר וז"ל תימא אמאי נקיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבן נח טפי מנבלה וטרפה לישראל בשלמא אבמה"ח לב"נ איצטריך לאשמעינן דשייך בו לפני עור וי"ל דנקט כוס יין לנזיר לפי שאינו נזהר כל כך מלשתות יין, כי הורגל כל ימיו בשתייתו, גם רואה את הכל שותין יין, הלכך אפילו שואל בסתם לא יתנו לו שמא ישכח נזירותו וישתה אבל מותר להושיט נבילה לישראל בסתם, כל זמן שאינו יודע בודאי שהוא רוצה לאוכלה, הלכך אסור להושיט למומרים דבר איסור אפילו שלהן היכי דקאי בתרי עברי דנהרא עכ"ל הרא"ש, וכן כתב התוס' בע"ז שם, אלא תחת שהרא"ש נקיט הלשון שמא ''ישכח'' נזירותו נקט התוס' שמא ''שכח'' נזירותו בלשון עבר. ועפ"ז יובן מה שהערנו בסמוך והנה מה שמחלקין התוס' והרא"ש בשואל סתם בין נבלה לישראל ובין כוס יין לנזיר, הדין אמת וצדק, ומכל מקום לכוין דבריהם בש"ס דנקט בהחלט ובפשיטות ''לא יושיט'' דאיירי דשואל בסתם דחוק מעט. דהא יוכל המושיט לברר הדבר ע"י שאלה, גם לא יצדק הדין בכל נזיר, כמו בנזיר שהזירו אביו מרחם, דבו לא שייך הסברא, כי הורגל כל ימיו בשתייתו, ואע"פ שעדיין שייך טעם השני של הרא"ש, מכל מקום נראה מהרא"ש דשני הטעמים מצטרפים ביחד, ובחדא לא סגי למיסר, ובכן בנזיר שהזירו אביו מרחם לא הוי לן למיסר להושיט לו בסתם

ונראה דהנה כתב הטור (יו"ד סי' ס"ב) וז"ל לא תאכל הנפש עם הבשר, אזהרה לאכל אבר מה"ח ונוהג בבהמה חיה ועוף ואינו נוהג אלא בטהורים עכ"ל, וכתב ע"ז הב"י. ובאמת שלפי דרכו של רבינו שאינו מכניס עצמו לכתוב אלא האסור והמותר בלבד. לא החיוב והפטור לא הו"ל לכתוב דאינו נוהג אלא בטהורים, דמאי נ"מ, הא טמאים בלא"ה אסורים, אלא נמשך אחר דברי הרמב"ם עכ"ל. והב"ח בתירוצו האחרון שם במקומו העיר וז"ל, ועוד י"ל דבטהורים דאיכא אמה"ח אסור להושיעו לבן נח משום לפ"ע לא תתן מכשול, דב"נ מצווה על אבמה"ח, ובטמאים מותר להושיט ובתשובה הארכתי בזה עכ"ל הב"ח, וכן כתוב גם בפרישה וז"ל ואפשר למצוא נ"מ דהא בן נח נמי מצווה על אבמה"ח וכו', וע"ז כתב רבינו דאינו נוהג בטמאים, דאם ישראל נותן לו בשר טמא אבמה"ח אינו עובר, ויכול לתנו לו לכתחלה דמשום בהמה טמאה אינו עובר שבן נח אינו מצווה עליו, ואמה"ח אינו נוהג בו. דליכא למימר דב"נ עובר משום אבמה"ח גם בטמאה, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עכ"ל. וכבר תמהו כל האחרונים ע"ז דהא סוגיא ערוכה היא בחולין (ק"ב ע"א) דהכל מודים בב"נ דמוזהר על אבמה"ח בטמאים כבטהורים, ולא שייך להקשות ע"ז מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, כיון דסוף סוף אסור לישראל משום עמא וכש"כ התוס' בחולין (ל"ג ע"א) ד"ה אחד נכרי ועין בש"ך (יו"ד סי' ס"ב סק"ג ובפר"ח)

ובתשובת אמונת שמואל (סימן י"ד) רוצה לישב דברי הב"ח והפרישה וחידש, דליכא לפ"ע אלא בדבר דגם המושיט והמכשיל מוזהר עליו, אבל בדבר דהמושיט והמכשיל אינו מוזהר ושרי לדידיה גופה אז ליכא לפ"ע בנותן אותו מכשול לאחרים עכת"ד: וכבר תפס עליו הפר"ח וז"ל, חדא דגם לישראל אסור משום טמא, ולא שייך למיפרך ע"ז מי איכא מידי וכנ"ל, ועוד כיון דבן נח מוזהר עליו מה טעם יש בזה לומר דליכא לפ"ע, הרי התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול, וזה נותן מכשול לפניו עכ"ד הפר"ח, גם מדה"ת. (ב"מ יוד ע"ב) לאיכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, שכתבו וז"ל וא"ת אפילו אמר לכהן נמי, וי"ל דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב, אבל ישראל אע"ג דעובר על לפ"ע לת"מ כשמקדשה לכהן, כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא עכ"ל, הרי דכתבו להדיא דישראל המקדש גרושה לכהן. אע"ג דהישראל לא שייך בתורת איסור זה, מכל מקום עובר הוא אלפ"ע, ועי' בר"ן (ע"ז פ"ק) ד"ה מניין שלא יושיט וכו', רבותא קמ"ל דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסור, איכא משום לפ"ע וכו' ע"ש

ואנחנו לא באנו לישב את דברי האמונת שמואל התמוהים, אך גרשה לעצמנו לרדת מדרגה אחת מחדושו ולחדש חדוש קטן מחדושו מעין חדושו וזהו ע"פ המבואר בש"ס בכ"מ שישנו שני מיני איסורים בזה. אחד, במכשיל את חבירו בידים והיינו דקאמר בש"ס דליכא לפ"ע אלא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא, דהנכשל לא היה יכול להגיע אל האיסור בלתי המכשיל,