דעת מרדכי א קיד

לכאורה אמרתי לפלפל בקושית הטו"א אפירש"י דאם גם שלא בזמנה יש חלוק לרב בין כפרים המקדימים ליוה"כ ובין עירות שי"ד שלהם חל להיות בשבת א"כ לא הו"ל לרב לחלק בין בזמנה ובין שלא בזמנה, טפי הו"ל לחלק בשל"ב גופה דיש שאין קוראין אלא בעשרה דוקא כמו כפרים המקדימים ליוה"כ, ויש שקורין אפי' ביחיד כמו בפורים שחל להיות בשבת, וע"כ שלא בזמנה דקאמר רב הוא בכל האופנים אפי' עירות שי"ד חל להיות בשבת נמי אין קורין אלא בעשרה וא"כ שפיר קפריך הש"ס, אמנם אע"פ דכן כתב נמי הר"ן דרב דאמר של"ב בעשרה היינו בי"ד שחל להיות בשבת אבל מ"מ קשה אמאי בעי התם עשרה הא איכא פרסום ניסא בין מקריאת המגילה שהכל קורן בו לפי פירש"י ובין משאר מצות כפרושו של הטו"א

ועוד אמרתי להקשות לשיטת הראשונים הנ"ל אמאי לא קאמר הש"ס הא דקאמר רב בערב שבת זמנם היינו לענין חיוב משתה ושמחה דלא ככפרים המקדימים ליוה"כ שאין שמחה נוהגת אלא בזמנה, אבל לענין קריאה באמת שפיר בעינן עשרה משום פרסומא ניסא

והנראה בזה ע"פ דברי הנוב"ק (חאו"ח סי' מ"ב) בחקירתו אי שושן פורים שחל בשבת אימתי עושין הסעודה, ואחר שהאריך שם בסוגיא דמגילה (דף ל) בפלוגתת רב ושמואל בפורים שחל בערב שבת דרב סבר מקדימין לפרשת זכור, כי היכי דלא תקדים עשיה לזכירה ושמואל אמר מאחרין משום מוקפין דלדידהו דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קאתיין, דמזה הוכיח הרלב"ח דעושין סעודה בשבת דהא דקאמר דעבדי בחמיסר היינו סעודת פורים, וכתב ע"ז הנו"ב עוד וז"ל שם, והנה בשיטת הירושלמי דסובר דסעודת פורים בשבת לא עבדינן דבעינן מי ששמחתו תלויה בב"ד והלכך סבר דמאחרין לה עד אחר פורים, וקשה הא כתב ולא יעבר והביא דברי הר"ן מה שהביאונו בראש דברינו וסיים בסוף דברי הר"ן שנדחק דלא אמרינן איתקש אלא לעושים בזמנם הקבוע להם במגילה ולא במקדמי ומאחרי ע"ש שנדחק מאד, ותמה ע"ז דאפי' אם נקבל כל הדוחקין אכתי קשה למה תקנו מתחלה לאחר השמחה ולכנוס בכל הני פרצות הדחוקות הו"ל לתקן להקדים השמחה ביום קריאת המגילה, ואף דלבני הכפרים המקדימין ליוה"כ אפ"ה שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה כדעיל (דף ד' סע"ב), היינו משום דכל דאפשר למיעבד בזמנה עבדינן. אבל בחל בשבת שע"כ השמחה א"א לעשותה בזמנה ממש יותר טוב להקדים, ונראה טעם הירושלמי בזה לפי מה שאמרו בריש מכילתין (ב' ע"ב) אימתי שהשנים כתיקנן וישראל שרוים על אדמתם, אבל בזהמ"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, ולפ"ז דחל בשבת שע"כ מקדימין וקורין בע"ש ויש לחוש שמסתכלין בה ויכשלו בימי הפסח, ולהכי עשו תקנה מה דאפשר למעבד הכירא שלא יעשה הסעודה בו ביום, ולהקדים הסעודה קודם קריאת המגילה אי אפשר, דבעינן שתקדים זכירה לעשיה, ובזמנה בשבת ג"כ א"א כסברת הרושלמי שאין שמחתו תלויה בב"ד, ולהכי ע"כ מאחרין (כונת דבריו בזה דממה דחזי דהמגילה קדים והסעודה מאוחרת יעמדו על הדבר לדעת היום הנכון ולא ילכו לא בתר קריאה, ולא בתר הסעודה). וא"ת א"כ בני הכפרים למה עקרו הקדמת יום כניסה שלהם משום שמסתכלין בה והלא יהיה להם הכירא ממה שמאחרין הסעודה, י"ל שאין זה היכר כל כך ולא רצו לסמוך עליו, אבל בחל בשבת א"א בענין אחר, וא"כ דברי הירושלמי נכונים בזה"ז שאין ישראל שרויים על אדמתם אבל התחלה כשהיו ישראל שרויים על אדמתם ובני כפרים מקדימין ליוה"כ אז בחל בשבת שמקדימין קריאת המגילה גם השמחה היו מקדימין ביום אחד עם קריאת המגילה בערב שבת וזהו מעיקר הדין, אבל דברי הירושלמי איירי בזה"ז עכ"ל וא"כ לפי שיטתו של הנו"ב ניחא מאד דברי הגמ' דמה דאמר רב מגילה של"ב בעשרה היינו בי"ד שחל בשבת וכפירושו של הר"ן, ורב בזמנו איירי דליכא הקדמת הכפרים משום שמסתכלין בה ואז מאחרינן הסעודה והמ"מ לאחר השבת, וא"כ ליכא הכירא משום דבר ולכן הקריאה בעשרה משום פרסומא ניסא וכפרושו של הטו"א וע"ז פרכינן שפיר מהא דאמר רב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם והיינו לענין קריאה ביחיד ומימרא זו מסתמא אמרה רב נמי אזמנו שמאחרין הסעודה ומ"מ קורין ביחיד אע"ג דליכא הכירא

ועפ"ז ניחא שפיר ג"כ תירוצא דהגמ' דמשני לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עירות ממקומן ידחו ליוה"כ קמ"ל דע"ש זמנם הוא, ומקשין העולם דא"כ הו"ל מקדימין לע"ש וכמו שפירש"י בקושית המקשן. שקושיתו היתה מדקאמר ע"ש זמנם ולא קאמר מקדימין לע"ש ש"מ שהוי כזמנו לכל דבר, וא"כ מדמסיק שאינו לכל דבר זמנו הו"ל מקדימין ואמרתי להעיר בזה דלשון מקדימין שכתב רש"י לאו דוקא, דלשון זה משמעותה שיש רשות בידם להקדים אבל אי קראו בי"ד שפיר טפי שהוא זמן הקבוע, וכמו לישנא דמתניתין אלא שהכפרים מקדימין ליוה"כ, דהכונה נמי שיש להם רשות להקדים אם ירצו אבל לישנא דע"ש זמנם משמעותה דאין להם רשות לקרות בשבת, והכי הוא קושטא דמלתא שאסור לקרות ביום השבת משום גזירה דרבה, ובזה מדויק לישנא דמתניתין דקתני חל להיות בשבת כפרים ועירות גדולות מקדימין וקורין בע"ש, ובהגהות החדשות העירו ע"ז מדוע בקודמין לא תני וקורין רק מקדימין בלחוד, ולפי האמור ניחא, דאינך זמנו אינו אלא רשות, אבל הכא דאיירי בשבת שאז אסור לקרות להכי תני מקדימין וקורין, כלומר לאו רשות הוא אלא חיובא הוא, וכאן נמי כונת רש"י שהו"ל לומר אי מקדימין וקורין בע"ש כתניא במשנה או קורין לחוד כלישנא דברייתא לעיל (ד' ע"ב)

והשתא ניחא ג"כ תירוצא של הגמ' דהכי באורו הוא דהא רבי דאמר מקדימין ליוה"כ, ע"כ איירי בזמן דאיכא תקנת הכפרים ליוה"כ והיינו בשעה ששרויין על אדמתן, דבזה"ז דבטלה הקדמת יוה"כ מאי עדיפותא של יום הכניסה, וא"כ מימרא דרב נמי דקאי לאפוקי מדבריו של רבי איירי נמי בזמן שישראל שרויים על אדמתן ואז הסעודה ומ"מ ג"כ בו ביום ושפיר קאמר ע"ש זמנם היינו זמנם לכל דבר לסעודה ולמ"מ וגם לקריאה ביחיד, אבל בזה"ז באמת כיון דמאחרין הסעודה, הקריאה דוקא בעשרה, והרוחנו מזה להוכיח מסוגיא דידן ג"כ כשיטת הנו"ב דבזה"ז מאחרין את הסעודה דאל"כ דברי הגמ' תמוהים, ושיטת הראשונים המובאה בר"ן ודעת הריטב"א והרא"ה שהבאנו לעיל צע"ג ואולי לדעת הריטב"א והרא"ה עושין הסעודה בשבת גופה וכדעת הרלב"ח והירושלמי מחולק בזה עם הבבלי, דהבבלי לא ס"ל מש"כ בירושלמי דבעינן דוקא סעודתו תלויה בב"ד

אכן יש להעיר על חדושו של הנו"ב מהא דאמרינן לעיל (דף ד) אמר ריב"ל פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום, ופריך ע"ז מה איריא פורים אפי' יו"ט נמי ע"ש וקשה הא דאמר פורים שחל להיות בשבת היינו בין בי"ד ובין בט"ו ועי' ברא"ש ובק"נ, וא"כ טובא אתי לאשמעינן ריב"ל אפי' בזמן שישראל שרויים על אדמתן שאז עושים גם הסעודה וכל דיני פורים בערב שבת ואע"פ שכבר נגמרו כל דיני פורים משנה זו ואינו אלא כהלכתא למשיחא מ"מ שואלין ודורשין בשבת שחל בה פורים משום פרסומא ניסא, משא"כ שאר יו"ט דרשינן משום הדינים הנצרכים ליומו ועין רשב"א וע"כ מוכח לכאורה לעולם עבדינן הסעודה או בשבת ודלא כהירושלמי, או לאחר השבת וכהירושלמי וצ"ע

עוד אמרתי להעיר בסוגיא דידן לפ"מ שסובר הר"ן בריש מכילתין דכפרים המקדימין ליוה"כ אין קורין בלילה א"כ אמאי פריך הש"ס, אימא דמאי דקאמר רב בערב שבת זמנם. היינו דאפי' בלילה קורין, אבל לא לענין קריאה ביחיד ויש לעיין בזה היטב: אגב אורחא העירותי על הא דאמר רב אסי שם, בין בזמנה ובין שלא בזמנה בעשרה, ופירש"י וז"ל מצוה לחזור אחר עשרה משום פרסומי ניסא, אבל אי לא אשכח עשרה לא אמר ר"א דלא ליקרי שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה