דעת מרדכי א קיא

שעיקרו הוא רק משום חשש אכילה כפירש"י שם שכתב ''מינשי ותליש ואכיל ליה" דכיון דהוקצה למצותו מידכר ליה ולא אתי למיכליה ואין לומר בלא"ה א"א לצאת במחובר ביו"ט ראשון מחמת מוקצה דאסור לטלטל מחובר בשיו"ט שמא יתלוש, דהא גזרו במוקצה טלטול במחובר משום תלישה אע"פ דלית בו חשש אכילה ודומה הא למש"כ הרשב"א, הובא באחרונים, דערבה שנתלשה ביו"ט אין יוצאין בה משום איסור מוקצה ועי' במג"א (ריש סימן תרנ"ה) מחמת איסור טלטול, אך זה גופא איסור אחיזה ונגיעה בעלמא בלי טלטול במחובר בשיו"ט משום חשש שמא יתלוש אין מבואר ומבורר בידי (ועי' או"ח סי' של"ז) והניענועים אינם לעיכובא כמבואר בסוכה (לט) בתוד"ה עובר לעשייתן. ולפ"ז הכי הו"ל למימר הדס של מצוה במחובר אסור להריח בו משום דמריחא אקצייה ואתרוג של מצוה במחובר מותר להריח בו דרק מאכילה אקצייה ולא מריחא ואין חשש ג"כ שמא יבוא לאכלו כאמור לעיל, ואי לא הוי של מצוה אז הדין בהיפך בהדס במחובר מותר להריח בו דאי שרית לו לא אתי למיגזייה, ואתרוג שאינו של מצוה במחובר אסור להריח בו דאי שרית ליה אתי למגזייהו. והרי שני דיניו של רבה נשמעים ממימרא חדא ובגוונא חדא דבר והפוכו ולמה ליה למינקט בתרי מימרי בתרי גווני וע"כ דאין יוצאין ידי לקיחת ארבעה מינין כשהן מחוברים ועי' בהגהת הרש"ש (סוכה מב)

והנה אע"פ שהוכחנו בראיות אחדות בארבעה מינין מחובר הוא פסול, וגם העמסנו בדבריו של השלטי גבורים דמצריך בארבעה מינין נטילה ממקומן משום דבעינן לקיחה הראויה לקנין, באמת אינו מבורר להדיא בדבריו של הש"ג כאשר אמרנו. אלא אדרבא מדלא דקדק לכתב שיעור הגבהה ממקומן של הארבעה מינין, משמע דסגי אפילו בפחות מטפח והרי לקנין בעינא לכהפ"ת הגבהת טפח (עי' ב"ק כט ע"ב) תוד"ה אלא אמר רב אשי, ויותר מסתבר לומר דהש"ג אינו מחדש אלא דצריך נטילה ממקומן. ולא סגי באחיזה בעלמא, אבל לא לומר דבעינא לקיחה הראויה לקנין דלמעט בחדושו עדיפא והגם לענין מחובר אחת הוא דמ"מ הוא פסול, דבמחובר לא משכחת אפילו הגבהה כל שהוא

אמנם בעיקר דבריו של הש"ג צריך באור מאין מוכח דוקא ע"י הגבהה הוה לקיחה ולמה לא נאמר ע"י אחיזה ביד נמי נקרא לקיחה, ומכבר ראיתי בירחון שהיה מכונה ''פליטת סופרים'' שמסתפק ועולה במקנה לחברו לולב ביום ראשון של חג לצאת בו, דהלקיחה הראשונה מוכרחת בכדי לקנותו אי צריך לקחיה שניה לצאת בו, כלומר שיניח אותו ויחזר ויטלו, או בלקיחה הראשונה שנוטל לקנות יוצא בו נמי ידי חובת לולב והביא שם ראיה לזה ומלתא מנאי אזדא ואין הקונטרס הנ"ל תח"י לעיין בו, וכמדומני מזבחים (י"ד ע"א) דמובא שם, כתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח דאי אתי קוף ורמי ליה לידו בעי למשקל זימנא אחריתי וכו' ע"ש, הרי חזינן כל היכי דכתיב לקיחה בעינן לקיחה ממש ולא אחיזה בעלמא בלי נטילת הדבר ממקומו, והכי נמי גבי לולב שלקיחה הראשונה היתה נצרכה לקנין ומקודם שלקחו וקנהו לא היה ראוי לצאת בו ואחר שנטלו אין עוד לקיחה אלא אחיזה בעלמא ואין יוצא בזה ידי חובת מצות לולב והמורם מזה דבעי שתי לקיחות אחת לקנין ושניה כדי לצאת בו

ואמרתי לחלק בין ולקחתם דכתיב גבי הארבעה מינין ובין ולקח הכהן מדמה באצבעו, דכל היכי דכתבה התורה שני ציוויים, שהציווי הראשון לכאורה מובן מהציווי השני אז ע"כ אנו מוכרחים למצא איזה חדוש בהציווי הראשון שמהציווי השני בלבד לא היינו יודעין אותו, משא"כ היכי שאינו אלא ציווי אחד וממנו מובן ג"כ איזה ציווי אחר אז אין אנו מוכרחים למצא שני חדושים בהציווי הזה וסגי שנלמד ממנו הציווי העיקרי למשל גבי חטאת כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח, דיש כאן שני ציוויים ולקח ונתן, ואילו לא היה נכתב רק ונתן הכהן מדם החטאת באצבעו על קרנות המזבח ג"כ היה מובן מזה הציווי הראשון זוהי הלקיחה דא"א לתן אם לא שיקח מתחלה וע"כ הא דכתיב ולקח אשר מיותר הוא להורות ציווי לעצמו שתהיה לקיחה דוקא ע"י כהן ולא שיתן אחר על אצבעו ע"י קוף, וכן הא דאיתא ביומא (מט ע"א) בעי רב פפא חפן חבירו ונותן לתוך חפניו מהו מלא חפניו בעינן והא איכא, א"ד ולקח והביא בעינן והא ליכא וכו' ע"ש, והבעיא סובב והולך ג"כ על ציר הזה כיון דכתיב שני ציוויים ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת, ואי נימא דולקח קאי נמי אמלא חפניו קטרת אז לכאורה הוא מיותר דהא מוהביא ידעינן כיון דכתיב והביא מלא חפניו קטרת סמים דקה מבית לפרכת בע"כ מוכרח לקחת מקודם, אע"כ ויקח הוא ציווי לעצמו שיקח בעצמו ולא ע"י אחר, משא"כ בציווי דולקחתם הנאמר בארבעה מינין שאינו אלא ציווי אחד אז אין אנו מוכרחים לומר שיש בזה שני ציוויים לקיחה ואחיזה גם יחד, אלא אנו תופסים המכוון הפשטיי והעיקרי ומבינים בזה האחיזה לבדה ואין אנו מקפידין כלל שיקח בעצמו דגם אם אחר נותנם בידו שפיר דמי והוא פשוט וישר

והבאתי ראיה בארבעה מינין סגי באחיזה בעלמא, דאי בעינן לקיחה ונטילה ממקומם אז בלקח הלולב קודם אור היום והחזיק בידו עד שהאיר היום אינו יוצא באחיזתו של עתה רק צריך להניחו ולקחתו מחדש, וא"כ קשה הא דאיתא בסוכה (מב ע"א) רבי יוסי אומר יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור שהוציאו ברשות אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב, הא מדאגבהיה נפק ביה ודחק לשנוייה במוציאו שלא כדרך גדילתו או בלקיחה ע"י ד"א דלא שמיה לקיחה ע"ש וקשה דנוקמא כגון שנטל הלולב קודם אור היום וכשהאיר היום הוציאו דאז שפיר פטור משום דטריד בד"מ, ולא שייך למיפרך מדאגבהיה נפיק ביה משום דלקיחתו הראשונה היתה קודם זמן חיובא ולא יצא בלקיחה זו ועל עקירת גופו שהוא כעקירת חפץ כדאיתא בשבת (דף ד' גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין) משהאיר היום אמרינן דפטור, משום דהיה טרוד אז בד"מ כיון עדין לא נפיק ביה אחרי דלקיחתן היתה קודם אור היום וע"כ דלא בעינן כלל לקיחה לשם מצוה רק דבעינן שיאחזם בידו וא"כ אפילו אם נוקמא כשהיה אוחז הלולב קודם אור היום אכתי תקשה הא מדאגבהיה נפיק ביה, סוף כל סוף אחוז עוד הלולב בידו כשהאיר היום וליכא למימר דטרוד בד"מ ביציאתו, כיון דכבר יצא באחיזתו קודם היציאה, אע"פ שלקיחתו היתה קודם אור היום והמורם מזה דנפשטה ספיקת הירתון הנ"ל דלא בעינן שתי לקיחות אחת לקנין ואחת למצוה, אלא בלקיחה אחת סגי, דלמצוה סגי באחיזה בעלמא והצדקנו בזה מנהג העולם בנותן אחד לולב לחבירו לצאת בו ביו"ט ראשון שיוצאין בלקיחה אחת ולא בעינא שתי לקיחות ומנהג ישראל תורה היא

ואין להביא ראיה מהא דכתבו התוספות בסוכה (יט ע"א) ד"ה עובר לעשייתן בכדי לברך על ארבעה מינין עובר לעשייתן דיכוין שלא לצאת בלקיחתו ע"ש, והרי בכה"ג עיקר המצוה שהיא הלקיחה נעשית שלא בכונה וע"כ מוכח מהכא דרק האחיזה היא המצוה ומשו"ה לא קפדינן כלל על הלקיחה ורק אם האחיזה בכונה שפיר דמי ז"א דאפילו אי נימא דבעינן לקיחה, מ"מ כיון דמעיקרא היתא לקיחה אע"פ שנעשית שלא בכונה לא בעינן לקיחה אחרת ודמיא הא לגט דבעינן נתינה מידו לידה ומ"מ בניתן לה לפקדון מהני שיאמר לה אח"ז הא גיטך ולא בעינן שיטלנו ממנה, כיון דראויה היתה לגירושין גם בשעה שנתן לה לפקדון, וה"נ בארבעה מינין היו ראוייה לצאת בהם בלקחם אם התכוין בשעת מעשה, אף בכה"ג לא היתה הברכה עובר לעשייתן לאו כלום הוא, כי הברכה אינה מעכבת אבל מ"מ נוכל לומר, דהיכי בשעת לקיחה לא היה