דעת מרדכי א קי

(פ"ב ע"ב) ד"ה ויקח את המאכלת בזה"ל ומדכתיב ויקח את המאכלת דמשמע דבר תלוש ולא כתיב ויכין וכו' עכ"ל, ילפינן מזה לפסול בשחיטה מחובר, הרי חזינן לכאורה דמשמעות הלשון ויקח הוא תלוש והאיך אמרינן דולקחתם דכתיב גבי אתרוג משמע נמי מחובר, החלוק הוא פשוט, בשני דברים אשר אחד נייד ומטולטל כמו הבהמה, והסכין יהיה מחובר אז הקירוב זה לזה הוא ע"י תנועת הבהמה לסכין אז לא יתכן לומר ויקח על הסכין המחובר אשר אינו מטולטל ממקומו אלא הכי הו"ל למיכתב ויכין את המאכלת, ומדכתיב ויקח את המאכלת ש"מ שחיטה פסולה במחובר, משא"כ בארבעה מינים אשר שם הכונה אלא שיאחזם בידו אז יתכן לומר ולקחתם אף כשהן מחוברין לאילן וקרקע

והנה בשלטי הגבורים (פרק לולב הגזול דף כ"א ע"א דפוס ראם ווילנא אות ד') כתוב בזה"ל המינים הללו משנטלן והגביהן ממקומן יצא שזו היא לקיחה האמורה בתורה וכו' עכ"ל ולכאורה טעמא של השלטי גבורים דמצריך להגביה את הארבעה מינין ממקומן משום דבעיא לקיחה הראויה לקנין, וכמה צריך להגביה לקנין דבר זה במחלוקת שנוי בין רש"י ותוספות (כתובות ל"א ע"א) גבי אי בעי גחין ואכיל ופירש"י למטה משלשה טפחים והתוס' הקשו ע"ז דלמה צריך הגבהה בדבר שהוא בידו או בפיו דלא גרע מזרק לתוך קלתה מגורשת, דקשורה אע"פ שאינה תלויה ואפילו מ"ד התם תלויה אינו מצריך שתהא גבוהה שלשה טפחים, ונמצא למידין מזה לרש"י אפילו יד אינה קונה אלא א"כ גבוה שלשה טפחים ולהתוס' סגי אפילו בטפח, ועי' בקצה"ח (סי' רס"ח סק"ב וסי' שנ"א) דלמד מזה דלרש"י אין ידו קונה מטעם חצר דליקני לו אפילו שלא מדעתו אלא מטעם הגבהה קונה יד ולשיטת התוס' ידו קונה נמי מטעם חצר, וא"כ אפילו אי נימא דלא מצריך השלטי גבורים להגביהם שלשה טפחים וגם בטפח סגי, דגם בשיעור זה הוא נטילה ממקומן, אבל אם מחוברים הן הארבעה מינים לאילן ובקרקע אז אפילו הגבהת טפח ליכא דאין נתקין ממקומם אף במשהו וכמבואר הוא בב"מ (ט' ע"א) בטלית שהיא מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד דכל זמן שמונחת חציה ע"ג קרקע לאו הגבהה אלא כמסלק מעל גבי מקום שמונח עליו, וכיון במחובר אינו מצויר לקיחה הראויה לקנין, ממילא אינו יוצא באתרוג מחובר אחרי דבעיא באתרוג לקיחה הראויה לקנין

איברא כשנדייק בעומק השיטות נראה דאכתי מקום הוא להסתפק, דהא מבואר הוא בנתיבות המשפט (סי' קצ"ח ורס"ח) בטמון כולו בידו גם רש"י מודה דקונה מטעם חצר והמחלוקת אינה אלא שחלק מהחפץ יוצא מידו, לרש"י בעי שלשה טפחים ולהתוס' סגי נמי בטפח אחד, וביוצא מידו אם קונה לכהפ"ח החלק מה שבידו, הוא גמרא מפורשת בב"מ (ז' ע"א) אמר רב משרשיא האי סודרא, כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי, ודוקא אם גט בידה ומשיחה בידו לא אמרינן כמאן דפסיק דמי, משום דבעינן ספר כריתות, וכן אמרינן נמי לענין שנים אדוקים בטלית דמה שתופס בידו כמאן דפסיק דמי, ולכאורה אין נ"מ בין עלית ובין מחובר, בכ"מ מה שתופס בידו אמרינן כמאן דפסיק דמי, ועי' בעולת שמואל (ח"א דף ל"ב) וא"כ היכי דהאתרוג כולו טמון בידו, אע"פ שעודנו מחובר הוא אל האילן, מ"מ ע"י אחיזתו בידו הוה לקיחה הראויה לקנין כיון דכולו טמון בידו הוא קונה אותו מטעם חצר והחבור לאילן אינו מפריע לקנין דאמרינן בזה כמאן דפסיק דמי ושפיר יוכל לצאת באתרוג מחובר

אכן מה דפשיטא לי בכ"מ אמרינן כמאן דפסיק דמי מצאתי ראיה מפורשת במחובר לא אמרינן כמאן דפסיק דמי, מהא דאיתא בחו"מ (סי' רע"ג ס"ק כ"ד) וז"ל המחבר שם, עני המנקף בראש האילן ומשיר פירותיה ונפלו לארץ אם באו לידי העני קודם שנפלו לארץ קנאם ואם נטלן אחר, אחר שנפלו לארץ מוציאין מידו וכו' עכ"ל, וכתב ע"ז הסמ"ע (ס"ק כ"ד) וז"ל פני המנקף פירוש שחותך פירות מענפי האילן אם באו לידו ''והיינו שתופס ביד אחת בפירי וביד השנית חותך ואחר שחתכו משיר פירותיה'' ליפול בארץ ואח"כ מקבצן יחד אזי מוציאין מיד אחר שבא לקחתן ואם אינו תופס בהם בעת החתוך אין בהם משום גזל גמור אלא משום דרכי שלום עכ"ל הנה מהמלין שהתויתין במרכאות נראה ברור ששיטתו שבעינן דוקא בשעת שנחתכו יהיו בידו ואז מועיל קנין יד, אבל מה שתופס בשעה שהן מחוברים לאו כלום הוא, ולא אמרינן במחובר כמאן דפסיק דמי לקנות לכהפ"ח מה שבידו

ובעצם הדבר מה שאמרתי בטעמא של השלטי גבורים דמצריך הגבהה ממקומן בד' מינין משום דבעינן לקיחה הראויה לקנין, הנה מצאתי תנא דמסייע לזה מדה''ת (סוכה ל"א ע"ב) ד"ה באשירה דמשה שהקשו דהא באשירה דעכו"ם נמי מדאגבהה קניא ונעשה אשירה של ישראל כדקאמר בע"ז (מ"ב) דלמא מגבהה והדר מבטל לה ותרצו דאיירי בהגביה ע"מ שלא לקנות ומיירי ביו"ט שני, ואי נימא בד' מינין לא בעינן לקיחה הראויה לקנין אלא אחיזה בעלמא עדיפא הו"ל לתרוצי דאיירי שלא הגביהה כלל אלא תפס בידו, דקנין ליכא ומ"מ ידי לקיחתו יוצא ועכצ"ל דס"ל רבעה"ח כדי לקיים מצות נטילת לולב בעינן לקיחה הראוי לקנין ומשו"ה מוכרחים היו לתרץ דאיירי דהגביה מ"מ שלא לקנות וביו"ט שני, דהגבהה כדינה איכא ומ"מ לא נעשה אשירה של ישראל, והמורם מזה במחובר דאינה מצוירת לקיחה הראויה לקנין אינו יוצא בו

וראיה יותר פשוטה לענין הספק אי יוצא ג"כ במחובר מהא דכתבו התוס' שם אח"ז וז"ל, ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם בטול וכאן לאחר בעול, ולאחר בעול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכו', והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם בטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל עכ"ל, ואי נימא דיוצאין גם במחובר לאילן קשה מהיכן פשיטא להו דאיירי שכבר נקצץ הלולב מן האילן אימא דאיירי שעדין מחובר לאילן ולא נתבטל, אעכצ"ל דס"ל במחובר בלא"ה אינו יוצא וע"כ איירי שכבר נקצץ והיא ראיה פשוטה ונכונה

עוד הבאתי ראיה מהא דאיתא בסוכה (ל"ז ע."ב) ואמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו, מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה, ואמר רבה הדס במחובר מותר להריח בו (לענין שבת נקט לה כל ימות השנה רש"י) אתרוג במחובר אסור להריח בו, מ"ט הדס דלהריח בו קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה (כלומר אע"ג דשרית ליה להריח לא אתי למיתלש דהא במחובר נמי מריח ליה שפיר ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו רש"י) אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה (אבל אתרוג דלאכילה קאי כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה רש"י) עכ"ל הש''ס וקשה אי נימא דיוצאין בלקיחת ארבעה מינין גם כשהן מחוברין בקרקע למה ליה לרבה למימר דיניו האלו בתרי מימרות הו"ל למינקט כולה בחדא מימרא ולומר הכי, הדס של מצוה כשהוא מחובר אסור להריח בו מ''ט כי אקצייה מריחא אקצייה ואתרוג של מצוה כשהוא מחובר מותר להריח בו אפילו ביו"ט ראשון מ"ט כי אקצייה מאכילה אקצייה ואין לומר דאין לצאת באתרוג המחובר ביו"ט ראשון כיון דאסור באכילה, ז"א דכבר כתב השיבת ציון (סי' ט"ז) דבכה"ג אינו מיקרי שאין לו בו היתר אכילה, כיון דראוי לאכילה למחר ואין לומר ג"כ דראוי לאסרו להריח דנהי דמשום אקצייה למצותו ליכא דלא אקצייה רק מאכילה אבל לא מריחא, אבל מ"מ לאסר להריח בו דלמא אתי למיגזייה ולאכלו ז"א כיון דהוקצה למצותו מידכר ליה ולא אתי למיכליה דכמו אתרוג של תלוש מותר להריח בו ולא חיישינן אי נתיר לו להריח יבא לאכלו. וע"כ משום דהוקצה למצותו מדכר לו ולא אתי למיכליה וה"נ אתרוג שהוקצה למצותו במחובר אין חשש להתירו להריח בו משום דלמא יבא לתלשו