דעת מרדכי א קט

דרמכ"ג תנאי היא, דתניא סוכי תאנים ובהן תאנים וכו', קשין ובהן שבלים, אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה, ואם לאו פסולה, אחרים אומרים עד שיהא קשין מרובין על הידות ועל האוכלין, מאי לאו בהא קמיפלגי, דמ"ס יש להן ידות ומ"ס אין להן ידות עכ"ל הש"ס ובתוד"ה אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה אבל אוכל מרובה פסולה אע"ג דאמר (ב"פ העוה"ר) בית שסככו בזרעים טהרו משום דבטלינהו (פי' וא"כ ה"נ אע"פ שכולו אוכל הו"ל להיות כשר דכיון דעשאן לסכך בטלינהו) יש לחלק בין בית לסוכה, דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר לה אחר החג, א"נ בעינן דלא מקבלי טומאה בשעת הסכוך משום תעשה ולא מן העשוי, א"נ התם כעשה בהן שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה והכא בשלא עשה בהן שינוי מעשה כדמוכח בתר הכי דפריך א"ה מ"ט דרבנן, דמה שמניחין ע"ג הסוכה לא חשיב שינוי מעשה, וכן בפרק לא יחפור. דאמר רקיק אינו ממעט בחלון משום דלא מבטל ליה, ופריך תפוק דהוי ליה דבר המק"ט דלא מהני בעול בלי שינוי מעשה עכ"ל התוס'

וקשה לי על קושיתם דקארו להו מאי קרו להו ואיך יתכן לומר דע"י סכוך בטלי מק"ט וממילא כשרים לסכך בהן, דא"כ איך ממעטינן (לעיל י"ב) מגרנך ולא גורן עצמו מיקבך ולא יקב עצמו דממעטינן מקרא בהדיא דאין מסככין בדבר מאכל וילפינן מזה דאין מסככין בדבר המק"ט. והלא כשסכך בטלו מק"ט ואחת משתי אלה מוכח, אי דנימא דאוכל גופא שממעטינן אין הטעם כלל מצד קב"ע אלא כך גזרה דאין מסככין בדבר מאכל, או דנימא דגם שם הוי הטעם מצד קב"ט וגם שם תקשה קוה"ת ונצרכים לתירוצם שתירצו כאן, אבל א"כ תקשה דשם בדף (י"ב) הו"ל להתוס' להעמיד קושיתם, דאמאי ממעטינן שם דבר מאכל מסכך והיינו משום דמק"ט, והלא ע"י סכוך בטלה מדין ק"ט כמו דאמרינן בבית שסככו בזרעים ולתרץ שם כבהכא

ובאמת אילו היינו אומרים דאוכלין נתמעטו מסכך לא מטעם קב"ט רק מצד שהם אוכלין, היה מתישב בזה דהי"ת למעלה מזה באותו עמוד ד"ה ירקות, שהחליטו שם דירקות נחשבו למאכל אדם וראוי לקבל טומאה רק הא דמדאורייתא חוצץ הוא משום דאיירי דלא הוכשרו עכת"ד ע"ש. ומ"מ נראה מבורר דאע"פ דאיירי דלא הוכשרו אפ"ה קאמר דבסוכה משו"ה נחשב כאויר כיון דלכי יבשו פרכי, ומשמע דאילו אזלינן בתר השתא הוא נחשב כסכך פסול וכ"כ הגרע"א (אהלות פ"ח מ"ה) בשם הגינת ורדים הספרדי שכתב שדבר פשוט הוא לענין סכך אין חלוק בין הוכשרו ללא הוכשרו דכל שהן אוכלים פסולים לסכוך ע"ש. והדבר אינו מתקבל על הלב, דלענין חציצה כיון דלא הוכשר נחשב לאינו מק"ט וחוצץ בפני הטומאה, ולענין סכך נחשב לדבר המק"ט אבל לפמש"כ ניחא, דלהכי הוי סכך פסול משום דהוי אוכל דנתמעט מגרנך ולא גורן עצמו אף שאינו מקרי מק"ט כיון שלא הוכשר אלא מטעם דכיון דכי יבשי מפרכי נחשב לאויר אפילו בג' טפחים

ולכאורה אמרתי לישב דה"ת, בקושיתם הוי ס"ל דבאוכלין גרידא אינו שייך שיתבטלו אם עשאן לסכך דבטלה דעתו אצל כל אדם ואין שום אדם מסכך באוכלין גרידא והלכך שפיר אמרינן בדף (י"ב) מגרונך ולא גורן מיקבך ולא יקב דהיינו דאין מסככין באוכל גרידא, והטעם הוא משום קבלת טומאה וע"י הסכוך אין מתבטל מאוכל ואין מק"ט עוד. דבטלה דעתו דאין אדם מסכך באוכלין גרידא, משא"כ באוכל עם פסולת דרך לסכך אע"פ שאירע שהאוכלין מרובה, וכן נראה קצת מפירש"י בחולין גבי בית שסככו בזרעים, אבל תקשה דא"כ מה הביאו ראיה מהא דרקיק דאינו מהני בטול בלי שנוי מעשה, דשא"ה דהוי מאכל גרידא ואין דרך לסכך באוכלין גרידא ומשו"ה צריך עוד שנוי לבטלו, אבל באוכל עם פסולת שדרך לסכך מהני בטול בלי שנוי מעשה ודה"ת בלתי מובנים לי לע"ע וצ"ע

ב) סוכה (י"ז ע"א) תוד"ה אלו וכו', ומיהו היכי דאיכא שני טפחים סכך פסול ושנים של סכך פסול ואויר מפסיק ביניהם פחות משלשה איכא לספוקי אם שני הפסולין מצטרפין לארבעה לפסול את הסוכה דשמא כיון דאויר מפסיק בינתים לא מצטרפי, או שמא כיון דאין באויר שלשה מצטרפי עכ"ל עין בתרע"א (סי' י"ב) וכן בדרו"ח שלו שהקשה הרי כאמור אויר לחודא חוצץ בין בסוכה גדולה בין בס"ק ורק מטעם לבוד מכשרינן וא"כ הכא ממ"נ פסול או מטעם אויר או מטעם סכך פסול ע"ש שהאריך בזה

אף כי קושיתו על לשון התוס' אין בידי להציל, אך בעיקר הדבר יש להעיר דספיקת התוס' יש לצייר בכה"ג שהיה כזה באמצע הסוכה ואם מימין ומשמאל האויר היה סכך פסול שנים, שנים טפחים לכל צד, אבל לארכה מלמעלה ומלמטה היה סכך כשר וא"כ לכאורה יש לדון בדבר אם נאמר לבוד לרחבה ונמלאנה האויר מסכך פסול אז בודאי פסול, או נאמר לבוד לארכה ונמלא האויר מסכך שלארכה מלמעלה ומלמטה אז אין כאן אויר כלל וחוצץ בין הסכך פסול ויש לדון בזה

וע"פ האמור יש להעיר אראית התוס' (לקמן י"ט) ד"ה לא יהא וכו', מירושלמי דברכות לשיטת רש"י דאויר אין ישנים תחתיו וז"ל הירושלמי דתנינן תמן הרחיק הסכוך מן הדפנות ג"ט פסולה פחות מכאן כשירה, מהו לישן תחתיו, התיב ריב"א מטיט הנרוק שמשלים במקוה ואין מטבילין בו אף הכא משלים בסוכה ואין ישנים תחתיו עכ"ל י"ל דאיירי דאויר סמוך לכותל ואם נמלא בכותל א"כ אין כאן סכך ואסור לישן תחתיו וכמו בדופן עקומה, אבל באמצע סוכה דמהיכן שנמלאנה סכך כשר איכא שפיר א"ל דישנים תחתיו דכממולא בסכך כשר דמי ויל"ע בזה לעת הפנאי

ועל מה שכללו התוס' כאן בסוה"ד דלא אמרינן לבוד להחמיר צ"ע לכאורה דא"כ מאי מייתי ראיה לקמן (י"ח) דאין לבוד באמצע מהא דתנן ארובה שבבית ובה פותח טפח טומאה בבית כולו טמא מה שכנגד ארובה טהור ע"ש ברש"י ד"ה כנגד ודלמא שא"ה דהוי לחומרא ועין יו"ד (שע"א בט"ז סק"ה) שוב מצאתי שעמד בזה המג"א (סי' תק"ב) ובק"נ על הרא"ש וישבו לנכון ע"ז דלא כתבו כן אלא בלבוד באמצע ואליבא דידן ע"ש. ומוכח מדבריו להדיא דהא דפסקינן כרבינא לקולא אינו אלא מטעם ספק ולפ"ז יהא מוכח דבהלכה למשה מסיני ספיקו לקולא ועי' בפ"מ בפתיחה לטריפות ובהגרע"א (מערכה ד' ובחולין מ"ו ע"ב) תוד"ה והלכתא ששם לא משמע כן ועי' שם בהגהת רצ"ח ובמק"א הארכתי בזה. סימן מז יחקר ולקחתם דכתיב בארבעה מינין אי לקיחה הראויה לקנין בעינן. או סגי בלקיחה כל דהו רק שיגביה ממקומו, א"ר נטילה ממקומו לא בעי כלל ולקחתם המכוון הוא אחיזה בעלמא ויוצאין נמי במחובר

בהגהת תפארת יעקב במשניות החדשות על מס' סוכה מסתפק ושואל אי יוצאין בלקיחת את הארבעה מינין כשהן מחוברים באילן ובקרקע בגדולם, ומביא ראיה מהא דקאמר הש"ס (ל"ה ע"ב) משו"ה אתרוג של תרומה לא יטול משני טעמים, חדא מפני שמכשירו ושנית מפני שמפסידו, ופריך הש"ס מאי בינייהו, וקשה לי' לימא דנ"מ כשהיה האתרוג עוד מחובר באילן. לטעמא שמכשירו יטול דאין הכשר במחובר, אבל לטעמא שמפסידו לא יטול, אעכצ"ל דאין יוצאין במחובר ושוב נתעורר המחבר הנ"ל האיך משכחת תרומה במחובר וציין לעיין במס' תרומות ובמע"ש, ונעלמה ממנו סוגיא מפורשת במנחות (ע' ע"א) דמפורש שם דמשכחת תרומה במחובר ע"ש

ובצל"ח על מס' שבת (ר"פ רבי אליעזר דמילה) תפס לדבר פשוט דיוצאין בארבעה מינין אף במחובר משום דוקלחתם כתיב, וגם במחובר יתכן לומר ולקחתם ע"ש, ויש להוסיף על דבריו דאע"פ שכתבו התוס' (חולין ט"ז ע"א) ד''ה מניין לשחיטה וכו', ובזבחים (צ"ז ע"ב) ד"ה והתם עולה הוא וכו' ובמנחות