דעת מרדכי א קח

ובמאירי על סוכה במקומו כתב ג"כ דבסוכה איכא משום מהב"ע, ע"ש] ולא נראה דהא ירושלמי חששו למצה של טבל ושל גזולה משום הב"ע וכדכתיבנא התם [ועי' בתוספות סוכה ל' שהקשו אסוגיא ידן דקאמר בפסחים ל"ה ע"ב מדשו"ה אינו יוצא במצה של אבל משום דלא חל עלה איסור חמץ אליבא דר"ש דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל וכל שאין חייבים עליו משום חמץ אין יוצאין בו ידי מצה, ואמאי לא קאמר משום מהב"ע, ואולי נאמר דש"ס דידן ס"ל באמת דאין שייך מהב"ע בדבר שאין בו רצוי] אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותא דמרא איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מהב"ע והרי הוא כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל הרשב"א, ודבריו צריכין באור דאכתי תקשה מ"ש הכא ממצה גזולה דהרי גם בקרקע איכא לאו דגזילה ובלי העבירה לא הגיע להמצוה, והיה נראה לכאורה לומר דעיקר כונת הרשב"א דבמצה גזולה ובמצה של טבל קיום המצוה שהוא הלעיסה והבליעה מוציאתו מידי בעליו שקנאה לגמרי ע"י שינוי שהוא עבירה בפני עצמה כדמוכח ריש המורה בסוגיא דאי עביד ל"מ, ועין בנתיבות לריש הלכות גזילה), אבל כאן בקרקע גזולה של סוכה אין קיום המצוה מסייע כלל וכ"ש שאינו מחדש שום עבירה חדשה, אבל עדיין תקשה מלולב הגזול שג"כ פסול משום מהב"ע ביו"ט שני והתם דומה לגמרי לסוכה גזולה, שאין קיום המצוה מחדש או מסייע לשום עבירה דאין קיום המצוה מוציאתו מידי בעליו, ואפשר עוד לומר משום חיוב השבה דהיינו דכל היכי דאיכא עליו חייב השבה שפיר מקרי מהב"ע כיון דהעבירה נמשכת ומקרי קיום המצוה בעבירה דהיינו העבירה של עכוב השבה ומניעתו לקיים המ"ע דהוהשיב את הגזילה, משא"כ בקרקע דליכא עליו חיוב השבה וכע"ז ראיתי בכמה אחרונים שדרכו בדרך זה לבאר את דבריו של הרשב"א אבל אין לשונו סובל באור זה כאשר יראה המעיין הישר שם

ונראה דכונתו דע"כ לא מיקרי מהב"ע אלא היכי שהעבירה נתפסת בגופו של חפץ כמו מצה גזולה וסוכה גזולה דהעבירה פעלה על גוף החפץ להוציאו מרשות בעליו דנעשית לדבר שאינו ברשותו של בעליו והוי כעין איסור חפצא אף שאינו איסור חפצא ממש, ודומה למצה של טבל וכדומה שהעבירה רובצת על גוף החפץ ודבר הגזול והאסור מיקרי, משא"כ בגוזל קרקע שאין הקרקע נתפסת כלל בהעבירה כיון דלא קני לה ורק הוא עבר עבירה, אבל אין החפץ נתפס בעבירה ולא שייך לקראתה קרקע גזולה או חמודה אף שעבר בעבירה בלא תחמד, כיון דלא פעלה העבירה על גוף החפץ במאומה והרי היא ברשות בעליה כמו שהיתה והוי רק איסור גברא ולכן אין בזה משום מצוה הב"ע, וזה מדויק שפיר בלשון הרשב"א דוק ותשכח

וזוהי כונת הירושלמי בשבת (פי"ג ה"ג) בהא דדייק שם מקודם דהקורע בשבת על מת שחייב עליו לקרוע יצא ידי קריעה, וז"ל בעין קומי ר' יוסה לא כן אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, (לפי שבעבירה באה א"כ ה"ה בקריעה בשבת לא יהא יצא יד"ח לפי שבעבירה באה ק"ע) אמר לון תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אני אומר המוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. (תמן גבי גזל גופה עבירה, המצוה עצמה היא עבירה שאלמלא לא גזלה לא היה יכול לברך עליה ולקיים המצוה ובמה שאכלה נעשית עיקר עבירה שאינו יכול לקיים מצות והשיב את הגזילה, ברם הכא אבל כאן הוא עבר עבירה שקרע בשבת אבל אין בקריעה עבירה אילו קרע בבגד זה בחול הלכך יוצא ידי קריעה, כך אני אומר וכו' בתמיה וכי כך אני אומר שאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר שלא יצא בה ידי חובתו בפסח? אלא דוקא במצה גזולה אמרינן כן וע"כ לחלק כמו שאמרנו דהתם אין עבירה בגופה, אבל בגזילה עבירה בגופה (קרבן העדה) ועין בשירי קרבן שלדעתו חלוק זה אמור בתוד"ה משום דה"ל וכו' (דף ל' ע"א) במה שמחלקין גזל מאשירה וכן הוא ברשב"א ע"ש, אבל לדבריו עדין תקשה מלולב הגזול שבנטילתו לא בטל עדין המ"ע דוהשיב את הגזילה דעוד בידו הוא להשיב אחרי הנטילה, אבל לפי מה שכתבנו הבאור מפולש. כי במצה גזולה וכן בלולב הגזול נתפס שם האיסור על החפץ כי העבירה, עבירת הגזילה פעלה על החפץ להוציאו מרשות בעלים וחל עלה שם מצה גזולה ולולב גזול, משא"כ בקריעה שהעבירה לא פעלה על גוף החפץ להיות נתפסת בשם איסור, כי הקריעה מצד עצמה אינה אסורה כלל אילו נקרעת ממילא וכמו בהוציא מצה מרה"י לרה"ר שאין נתפס החפץ בשם איסור ורק הוא עבר עבירה אבל אין החפץ נתפס כלל באיסור, וכמו שכתב הרשב"א בקרקע גזולה כיון שאינו מוציא הקרקע מרשות בעליו אע"פ שעבר בלא תגזול ולא תחמוד אין הקרקע נתפסת בשם איסור ורק הוא עבר עבירה ולכך לא מקרי מהב"ע ועין

אגב אורחא אציין מלתא דתמיהא לי בכפות תמרים (דף ב') ד"ה גמרא וכו' שהרבה להקשות על מרן הב"י (סי' תרמ"ט) וז"ל כתב בא"ח לולב הגזול והגנוב יש פוסלים אותו כל שבעה, מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים עכ"ל הב"י ומשמע לכאורה מה שיש חלוק בין גזלן ולאחר היינו דוקא ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון אפי' נתנו הגזלן לאחר אינו יוצא בו וקשה אמאי הרי יש יאוש ושנוי רשות ביד ישראל השני וכו' ומסיק עוד הכ"ת וז"ל עוד נראה לי לפרש דברי הא"ח מש"כ דלולב הגזול יש פוסלין אותו כל ז', היינו כדעת הרי"ף וסיעתו שפסק כר"י, מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים ר"ל לדעת פוסקים אחרים היינו אלה שפוסקים כשמואל, הוא הרמב"ם וסיעתו כשר בשאר הימים והיינו אפילו לגנב וגזלן עצמו וסיים שפירוש זה נ"ל אמת עכ"ל ע"ש אבל דבריו נסתרים מדברי הכלבו ששם ג"כ הועתק לשונו של האו"ח ומשם נראה שאין מקום כלל לפירושו וז"ל הכלבו (דף פ"ג ע"א צד ב') ולולב גזול או גנוב יש שפוסלין לעולם משום מהב"ע, מיהו דוקא גנב וגזלן עצמו, אבל לאחרים בשאר הימים כשר והטעם דלא קפדינן אלכם ויש מכשירין בשאר הימים אף לגזלן עצמו כדאמרינן בגמ' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול עכ"ל הכ"ב הרי מפורש להדיא ''דלאחרים'' המכוון הוא אחרים ממש, כלומר שאינם הגזלנין בעצמם ולא כשהתכוין הכ"ת ועי' מג"א (סי' תרמ"ט סק"ג) וצ"ע. סימן מו יבאר בדבר מאכל שאין מסככין בו אי הוא פסול עצמו. כי אוכל גופא נתמעט לסיכוך או משום קבלת טומאה אין מסככין בו, ישוב נכון לקושית הגרע"א

א) סוכה (י"ג ע"ב) אמר ר' אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, (חזרת ועולשין ישאר חברותיהן דקות הם הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סכך בהם גג, ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני טומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא דלא מקבלי טומאה דלאו אוכל אדם נינהו רש"י). מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר, מ"ט כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנייהו דמי, ואמר ר' אבא אמר רב הונא הבוצר לגת אין לו ידות (להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה ה"מ ביד הצריכה או בכלי או באוכל רש"י) ואמר ר' מנשיא בר גדא אר"ה הקוצר לסכך אין לו ידות, מ"ד קוצר כש"כ בוצר דלא ניחא ליה דלא נימצייה לחמריה, מ"ד בוצר שאין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה דליסכך בהו כי היכי דלא ליבדרן, נימא