דעת מרדכי א קה

באומר הנאת סוכה עלי דאמרינן מלל"נ והרי יש הנאה בהישיבה, אלא ודאי דבהנאת סוכה הולכין אחר כונת הנודר וא"כ עיקר כונתו על הנאת המצוה ולא חל נדרו שאין כאן הנאה, אבל באומר ישיבת סוכה אף שעיקר כונתו על ישיבת מצוה חל נדרו שהרי מקרי ישיבה אלא דס"ל להתוס' שאי לאו שיש בה הנאה אין הנדר חל על דבר שאין בו ממש ודלא כש"כ הר"ן נדרים (ט"ז) ע"ב עכ"ל ולפי דבריו בודאי קשה מה שהקשינו הרי גם בנטילת לולב והנחת תפילין חל נדרו באומר קונם לולב לנטילתו אף דהוי דבר שאין בו הנאה

ונ"ל בבאור דה"ת דהנה מדקתני מודר הנאה משופר מותר בתקיעת של מצוה ש"מ אם אינה של מצוה אסור אף דאסר עליו רק הנאה וע"כ באמת יש הנאה גם בתקיעתו מלבד הנאת המצוה, וכש"כ בשו"ע בשם הכלבו שיש הרבה אנשים שנהנים בהשמעת קולם, וכן מדוקדק לשון התוס' שנקטו ''רק דאינו מכוין לשיר'' ומשמע אבל אם מכוין לשיר בודאי אסור, רק דאמרינן דכל מקום שיש הנאה אחרת מלבד המצוה אז בודאי כונתו היתה על אותה הנאה לאוסרה עליו, ובמקום דליכא הנאה אחרת והמצוה בלבד לאו הנאה היא אז ע"כ אוסר עליו מעשה המצוה ופעולתה אף שאין בה הנאה כלל ולא גרע זה מאוסר עליו זריקת צרור וכש"כ הר"ן בנדרים (ט"ז) ע"ש וזוהי כונת חלוקתם, דבסוכה מלבד הנאת המצוה יש ג"כ הנאה בעצם הישיבה א"כ אמרינן דכונתו היתה לאסור עליו אותה הנאה מהישיבה וממילא מיתפיס החפץ באיסור נדר עד שאינו יכול לקיים ע"י מצות סוכה, משא"כ שופר דאי לאו המצוה אין הנאה בתקיעה היכי דאין מכוין לשיר וכיון דאין כאן הנאה בעצמות התקיעה וכונתו רק לאסור עליו דבר שיש בו הנאה א"כ בתקיעה של מצוה אינה נתפסת כלל באיסור נדר דאין כאן הנאה כלל היכי דאין מכוין לשיר, וע"כ שדינן שכונת איסורו רק אם יכוין לשיר, כי כונתו משויה ליה הנאה של חשיבות שיתפס באיסור נדר, אבל בהנחת תפילין ונטילת לולב אין שום הנאה בעצמותן והמצוה גופא לא חשיבא הנאה וע"כ שדינן כונתו אמעשה המצוה אעצם הנטילה והנחה לאסור והוי כמו שאוסר עליו זריקת צרור דמיתפס בנדר, ומשום הכי מחלקין התוס' דבשופר אפילו אמר שופר עלי בקונם מותר בתקיעה של מצוה, ובנטילת לולב והנחת תפילין אם אמר קונם עלי נטילתו והנחתו אסור בנטילת לולב והנחת תפילין דוק והבן בדבר

ב) ח"א הקשה לי על המשנה דגיטין (כ"ב) וכותב על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה וקשה לאביי דקאמר דלהכי פסול קרן של פרה משום דקיימי גילדי גילדי והוי כב' וג' שופרות (ר"ה כ"ו ע"א) וא"כ ה"נ דקאמרינן ספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים וא"כ הוי כתיבת הגט בב' וג' ספרים עכ"ד, ובאמת לפמש"כ הב"ש (סי' ק"ל סק"ח) בדעת התוספות דתפירה בגט אינו פסול רק אחר כתיבתו ולא קודם לכתיבתו, לק"מ דהכא הוי כתפירה ועדיפא יותר מתפירה דהוי חבור בידי שמים קודם הכתיבה, אך הגרע"א (שו"ת סי' י"א) הכריע בכונת התוס' דאפילו תפירה קודם כתיבה פסול בגט, וכן דעת הבית מאיר והח"ס (חאו"ח סי' ה') ועי' שו"ת מוהר"ם מינץ (סי' א'), ולדבריהם חזרה הקושיא מחדש, לכאורה אמרתי דאיירי לאביי דוקא בפרה בת שנה דאכתי לא איתוסיף גילדי כפרש"י שם בר"ה שבכל שנה מיתוסיף גלד אחד, אך שינויא דחיקא הוא

אכן לפענ"ד נראה דלישנא דאביי דקאמר פרה כיון דקאי גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות משמע דבאמת לא הו כב' וג' שופרות, דאל"כ הו"ל לאביי לומר והוי ב' וג' שופרות ומדהטעים דמיתחזי נראה רק משום מראית עין הוא פסול רק מדרבנן אבל מדאורייתא גם אביי מודה דחבור בידי שמים הוי חבור, כאמור בתוספתא ערוכא והובא בתוס' (זבחים ק"ה ע"ב) וכהמשנה (פ"ב וג' דאהלות) ועי' בתוי"ט וכיון דפסול רק מדרבנן משום מראית עין, א"כ פסול זה לא שייכא רק בשופר תלוש דאתו למיטעי דשופרות מחוברים המה, אבל במחובר בחיי הבהמה דלא אתי למיטעי כלל

ואין להקשות דא"כ מאי פריך, אלא קרן פרה לקצייה וליתביה. אם יקצץ אותו הוי כב' וג' ספרים, דגם בשעת נתי' בעינן ספר אחד ועין ירושלמי (גיטין פ"ב ובאה"ע סי' ק' ז"א דבאמת לאביי לק"מ וקושית הש"ס היא רק לאינך אמור דהתם בר"ה דלא פסלי אפילו מדרבנן ולתירוץ הש"ס גם לא פסול הכא מדאורייתא משום דהוי מחוסר מעשה בין קצי' לנתינה, ואע"פ שלשון התוס' (סוטה י"ת) משמע לכאורה דלאב בר"ה הוי מדאורייתא, אבל אין זה מוכרח ויש לכוין היום דבריהם לדברינו המדויק מאד מלשון הש"ס בר"ה הנ"ל

שו"ר בשו"ת עמודי אור (סי' א') שהוכיח להיפך דמשום פסו דמיתחזי כב' וג' שופרות הוי פסול דאורייתא והוי מדפריך הש"ס שם ל"ל למיתני טעמא לפסול קרן של פרה מפר שהוא קרן. תסגי לו בהאי טעמא דבו"ג שופרות, ואם נימא דמשום טעמא דמיתחזי הוי רק דרבנן מאי קשיא הל איצטריך טעמא דקרן לפוסלו מה"ת, אע"כ דגם משום טעמא דמיתחזי פסול מהתורה עכ"ל שם. ואע"פ שגם לדבריו עדי מתקים תירוצו דגם אם נימא דמיתחזי פסול מה"ת ג"כ יש לחלק כאמור דלא שייך מיתחזי אף מדאורייתא אלא כשהוא תלוש ולא כשהוא מחובר, אכן באמת, בעיקר אינו נ"ל, דפסול מראית עין בכל דוכתא הוא רק פסול מדרבנן וראיתו מגמ' דר"ה הוא תמוה שלא העתיק לשון הש"ס לנכון, דהש"ס לא פריך כלל ל"ל טעמא דפסול קרן תסגי ליה בהאי טעמא רק והא מתני' ''מפני שהוא קרן קאמר'' כלומר דלפו"ר נראה דאביי רוצה לכוין תירוצו בלישנא דמתניתין, דגם המשנה פוסל משום דמיתחזי כבו"ג שופרות, וע"ז פריך איך אפשר לכוין דבריו בהמשנה, והרי שם אמור טעם אחר, וע"ז משני דחדא ועוד קאמר, פסול מ"ט ופסול קרן וכן הוא הבאור שם לעיל מזה לטעמא דאין קטיגור נעשה סניגור, וטעמא דמלתא דמדחיק הש"ס להוסיף פסול אחר ממה שמפורש במשנה הוא כש"כ הרשב"א בחדושיו בשם הרמב"ן וז"ל שם משום דמיחזי להו טעמא דרבנן במשנה חלוש כיון דאשכחן כולהו דאיקרי קרן ואיקרי שופר ש"מ היינו קרן והיינו שופר לפיכך עשו לו סניפין מהנך עכ"ל ע"ש. סימן מה יחקר אי פסול גזל בסוכה אינו אלא בסכך בלבד, או גם בדפנות: אי פסול גזל הוי פסול הגוף כמו פסול דמחובר וכדומה, או הוא פסול צדדי, אי הלכה דחיישינן למצהב"ע. ואת"ל דחיישינן, אולי דוקא כשהעבירה נתפסת בגוף הדבר ולא כשהיא מחוצה לה

איתא בשבת (קנ"א ע"א) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת, ומסיק שם דאתי למעוטי מזוזה וציצית דאין מכשיריהן דוחין השבת משום דאפשר להפקיע חיובייהו מיניה ע"י הפקר שיפקיר ביתו וטליתו ופטור ממזוזה וציצית עכת"ה ובספר יד אליהו להגר"א מקאליש ז"ל (ח"ב אות מזוזה) הקשה ע"ז קושיא מושכלת הרי ר"א ס"ל סוכה דירת קבע בעינן למאן דלא מפיך מתניתין מקמי ברייתא (סוכה י"ט ע"ב), וביומא (י' ע"ב) מבואר דמאן דס"ל סוכה דירת קבע אז סוכה חיבת במזוזה, וגם ר"א ס"ל בסוכה (כ"ז ע"ב) דאין אדם יוצא בסוכה שאינו שלו, ולפ"ז יצויר גם במזוזה מכשיריה דוחין את השבת, כגון בשבת שבתוך החג דאז אי אפשר לו להפקיע א"ע ממצות מזוזה ע"י שיפקיר את הסוכה דאם יפקירה אז יפסיד מצות סוכה, ותירץ