דעת מרדכי א קד

כהן בחזקת כשרות שבודאי לא יעבר אדרבנן לזרק וא"כ שפיר לקי לב"ה

נראה לי לישב קושית הצל"ח עפ"מ דאיתא בביצה (י"ב) בתוד"ה השוחט וז"ל וא"ת הא אפי' ב"ה מודו לוקה דס"ל לקמן דנו"נ אין קרבין ביו"ט. וי"ל דמהיכא אית להו דנו"נ אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה, וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו, וא"ת כיון דאהדריה אהדריה איסורא קמא כמו בגוזז פסולי המוקדשין דלוקה דלא ילפינן רק מתזבח ולא גיזה וכו', וי"ל דשאני גיזה שלא הותרה בפסה"מ כלל בהדיא וא"כ הואיל ואשתכח סמך בהו לאיסורא מוקמינן ליה באיסורא קמא אבל הכא גבי יו"ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל וה"ה בנדרים ונדבות מתוך שהותרה וא"כ אשכחנא דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדרא לאיסורא קמא אלא למאי דאהדריה אהדריה ולמאי דלא אהדריה לא אהדריה וקאי דוקא בעשה עכ"ל, (אבל לב"ש דלא אמרינן מתוך ולא הותר נו"נ בהדיא שפיר אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא מוהר"ם מלובלין ע"ש), ולפ"ז בלשון הכתוב דמפורש ההיתר בהדיא לכל אוכל נפש נכלל נמי ההיתר לנו"נ מטעם דין מתוך ומטעם זה מה שכתוב בסוף פסוק לכם ולא לגבוה הוא רק חייב בעשה ולא בלאו דלא אהדריה קרא לאיסורא קמא וא"כ ניחא מאד, דע"כ לא אמרינן דהאיסור דרבנן פועל על הדין דאורייתא רק היכי דתלי הדבר בדין תנאי, כמו כדין תרומה טמאה שהאוכלה בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בדי"ש רק עובר אעשה וממעטינן מומתו בו כי יחללוהו פרע לזו שמחוללת ועומדת, ואמרינן ע"ז דאפי' טומאה דרבנן נמי ממועט ממיתה שגם זה בדין נקרא מחוללת ועומדת, כמו שהעיר בזה המל"מ (פ"י מתרומות) וכיו"ב לענין אונס ומפתה בשניות דרבנן דלא מקרי בהן ולא תהיה לאשה כיון דאינן ראויות לקיימן דגם זה מקרי אינה ראויה לקיימה, וכיו"ב משאר המקומות שהעירו האחרונים ומכ"ש לענין הואיל ואי מיקלעי אורחים שהאסור נמי מדרבנן פועל על דין דאורייתא כיון דסוף כל סוף האורחים לא יאכלוהו, משא"כ לענין מלקות דבעינן אזהרה לאו שיהא נכתב בסגנון לאו ובצורת ל"ת, ולא בסגנון הראוי לציווי ולאו הבא מכלל עשה, וא"כ הכא בנדרים ונדבות ואפי' בעולה ההיתר הוא מפורש בקרא מכל אוכל נפש אחרי דאיסור זריקה אינו אלא מדרבנן, וזה מכריח לומר דמלת לכם ולא לגבוה בודדה בפני עצמה וכונת התורה היתה לצות ע"ז רק בסגנון לאו הבא מכלל עשה ולא בצורת לאו, ממילא לא יתכן כלל לומר דע"י האיסור דרבנן יברא לאו חדש מה שלא כונה התורה לזה ולהכי גם לרבא דאמר דבעולה לא יזרק הדם נמי אינו לוקה כיון דליכא לאו רק לאו הבא מכלל עשה והוא פשוט ונכון

ב) ביצה (ל"א ע"ב) בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת, ופירש"י ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן דאינו יכול לפוחתו ביו"ט ואסח דעתיה מנייהו דכיון דלא הוה פתיחתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דליבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן בטבל שאם עבר ותקנו מתוקן עכ"ל רש"י, והקשו הראשונים עליו הא מצינן בכ"מ דגם מוקצה מחמת איסור דרבנן אמרינן, דהא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור דבריהם הוא שאפי' בבריאה לא מיחייב משום סותר אלא סותר ע"מ לבנות, וכן נמי במעות שעל הכר ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשו בסים לדבר האסור ואפי' לאחר שנטלו המעות אסורים, מ"ג דליכא אלא איסור דרבנן עין בתוס' ובר"ן

ואמרתי בכונת רש"י כדי להקל מעט הקושיות עפ"מ שמבואר בעירובין (ל"א) תוד"ה דמאי, וז"ל, ומיהו בפרק מפנין פריך נמי גבי טלטול דמאי הא לא חזי ליה ומשני כי הכא מגו דאי בעי מפקר והתם הוי מצי למימר דחזי לעניים וכו' ע"ש, הרי מבואר מדבריהם דבמוקצה לא בעינן דחזי ליה דוקא אלא אע"פ דלא חזי לו כיון דראוי עכ"פ לתנו לאחריני שוב לא הוי מוקצה, והא דתנן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים דמשמע מזה להיפך, כבר העיר הרשב"א בחדושיו (שבת מ''ו ע"ב) ותירץ כיון דבגד עשירים לא חזי למידי מצד גריעותה אקצויי מוקצה לגמרי ולא מסקי אדעתיהו ליתן לעניים ע"ש ובר"ן (שבת סימן שמ"ג) בפרע זה, וא"כ לכאורה יש להקשות דאיך יתכן איסור מוקצה בשבת נימא דחזי לחולה שיש בו סכנה, ולא אסח דעתיה מיניה, אלא שכבר הקשה כיו"ב התוס' (פסחים מ"ו) למ"ד דאית ליה הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח עכ"ד, ומוכח מזה דאי הוי מותר גם לחולה שאב"ס אז היתה קושיתם במקומה, דחולה שאב"ס שכיח, וא"כ לפי המבואר בשו"ע (סי' שכח) דעת העור בשם הרמב"ם דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס, א"כ צדקה דעת רש"י דבאיסור דרבנן לא שייך כלל מוקצה דלא אסח דעתיה מיניה כלל בשביל האיסור דרבנן כיון דהותר לו לעבר איסור דרבנן בשביל החולה שאבס"כ וכמו כן בטבל להכי אם עבר ותקנו מתוקן דהא לצורך חולה שאב"ס מותר להפריש כיון דאינו אלא שבות, ואפי' בטבל דרבנן מ"מ אסור לחולה שאב"ם לאכול גוף האיסור כדפסקינן (שו"ע יו"ד סי' קנ"ה) וא"כ כל זה אינו שייך אלא במידי דאכילה דחזי לחולה, אבל סוכה רעועה ומעות שעל הכר ומטה שיש עליה מעות דלא שכיחי דיוצרכו לחולה א"כ שפיר הוי מוקצה אפי' באיסור דרבנן והוא נכון. סימן מד יבאר אם אומר תקיעת שופר עצי אי אסור לתקוע תקיעה של מצוה: אם שופר של פרה פסול מדאורייתא או רק מדרבנן הוא פסול

א) ר"ה (כ"ח ע"א) המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה והעירו שם התוס' ד"ה המודר מהא דתנן בנדרים (ט"ז) חומר בנדרים מבשבועות האומר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר ומפרש רבא רישא באומר ישיבת סוכה עלי וסיפא באומר שבועה שלא אשב בסוכה אבל באומר הנאת סוכה עלי מותר אפילו בקונם דמצות לאו ליהנות ניתנו ולדברי רבא גם הכא באומר הנאת שופר עלי מותר לתקוע בשופר של מצוה דמלל"נ אבל באומר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה אפילו לרבא כמו גבי סוכה, אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוין לשיר עכת"ד ע"ש וחלוקם תמוה מאד דהא במשנה בנדרים נקיט נמי נטילת לולב והנחת תפילין וגם שם מוכרחין אנו לחלק בין נדר לשבועה ונצרך לתירוצא דרבא דאיירי באומר תפילין להנחתם עלי קונם ולולב לנטילתו עלי קונם, דאילו אם אמר קונם הנאת לולב עלי בודאי מותר דמלל"נ, ושם ליכא כלל הנאה לא בתפילין בהנחתם ולא בלולב בנטילתו ואעפ"כ לרבא אם אמר נטילת לולב עלי קונם אסור אף בנטילה של מצוה אע"ג הנאה אחרת חוץ מהנאת מצוה ליכא, וא"כ ה"ה בתקיעת שופר עלי נמי יהא אסור אע"ג דליכא הנאה אחרת בלתי הנאת המצוה והקושיא חמורה מאד ומצאתיה בספר כ"ת ביום תרועה שעמד בזה ונשאר בתימא ולשונו שם משובש מאד ע"ש

והנה בהסברת דה"ת בחלוקה הנ"ל ראיתי להטוב"ת (האו"ח סי' קל"ג) וז"ל שם והנה לדבריהם דאף באומר ישיבת סוכה עלי עיקר האיסור משום הנאה שיש בהישיבה וא"כ מ"ש