דעת מרדכי א קג

למישרי מילה בשבת, ותירץ הב"י הנ"ל עפ"ד השמ"ק דבמילה איכא ג"כ מלאכת תולש ומשו"ה צריך קרא למישרי, שוב הקשה הב"י הו"ל להם להוכיח במילה איכא איסור דאורייתא מהא דאיתא בשבת (ק"ו ע"א) לר"ש דס"ל במילה מקלקל הוי מוכח דמקלקל בחבורה חייב וא"כ מוכח במילה חייב מטעם חובל דאי משום תולש הרי ודאי מקלקל פטור ותירץ דאפשר כל מלאכות שנעשו ע"י חבלה מקלקל חייב עכ"ד של הב"י ולפמש"כ ליתא לתירוצו של הב"י דמשום תולש לא צריך קרא לר"ש למישרי מילה בשבת, כיון דאין צורך לו לעור הנחתך והוי מלאכה שצל"ג ומשאצל"ג לר"ש פטור וקושית הפנ"י חזרה מחדש בתקפה

גם יש להעיר עפ"ז על דברי הגרע"א באו"ח (סי' שלא סק"י) שפסק שם המחבר, אדם שלא מל מעולם אסור למול בשבת והעיר הגרע"א אולי ביו"ט שרי אף יקלקל אין איסור דאורייתא משום מתוך שהותרה חבלה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וליכא רק איסור דרבנן ובספק אזלינן לקולא, דעיקר האיסור אינו אלא מטעם האיבעיא בביצה (ל"ד) בבהמה שצריכה בדיקה אי מותר לשוחטה ביו"ט אשר לא נפשטה ע"ש ולפ"מ שכתבנו דאיכא נמי איסור קצירה במילה וקצירה הוא איסור דאורייתא ולא הותרה ביו"ט וגם במשאצל"ג הרבה מגדולי הראשונים פוסקים כרבי יהודה דחייב וכשיטת הר"מ (הל' שבת פ"א ה"ז) א"כ גם ביו"ט יש לאסור. וכיו"ב יש להעיר על מה שראיתי בס' בל"ע על הלכות יו"ט שכתב להתיר מילה שלא בזמנה ביו"ט משום מתוך שהותרה חבלה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ועכ"פ ביו"ט שני יש לנו להתיר מהאי טעמא ע''ש ולהאמור זה ליתא דהרי במילה איכא ג"כ מלאכת קצירה וביו"ט קצירה לא הותרה

עוד העירותי ע"מ שחקר הגרע"א (שו"ת סי' קעד) במל שלא בזמנו בשבת אי אמרינן בזה דעבד לא מהני וצריך הטפת דם ברית כמו במל נכרי והביא ראיה לזה מפסחים (ס"א ע"ב) בשחטו לפסח להאכילו למולין ע"מ שיתכפרו בזריקתו גם ערלים דר"ח אמר פסול ורבה אמר כשר ומפרש התם בדף (ס"ב) דטעמו דרבה משום דכתב ונרצה לו לכפר עליו, עליו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חברו נמי בר כפרה ור"ח סבר דמקרי בר כפרה הואיל ואי בעי מתקן נפשיה ויקשה בע"פ שחל בשבת איך שייך הואיל הא גם אם יעבור האיסור וימול מ"מ יהיה הדין דלא מהני וצריך להטיף דם ברית ואסור לאכול בפסח כדאיתא ביבמות (ע"א) וכי נימא פלוגתא דר"ח ורבה לא מיירי גם בכה"ג אע"כ דעבד מהני, ואף דיש לדחות קצת דלמא ר"ח ס"ל מקלקל בחבורה חייב וא"כ אין העבירה תליא במילה ובכה"ג ל"א אי עבד לא מהני וכו' מ"מ נלע"ד במל שלא בזמנו בשבת דמהני וכו' עכ"ד ע"ש ולפמש"כ לכאורה אין דחייתו חזקה דהרי אכתי איכא במילה גם מלאכת קצירה דלכו"ע מקלקל פטור וא"כ העבירה דקצירה. תליא במצות מילה אי הוי תקון גברא, אלא שיש לדחוק ולומר כיון עכ"פ במעשה המילה קשורה גם עבירה דחבלה ועבירת דחבלה אינה תליא כלל במילה וא"כ משום זה לא שייך אי עבד לא מהני וממילא מהני נמי גם לענין מלאכת קצירה, אבל אין הדבר מוכרח ולא מסתבר כלל ואכמ"ל וקצרתי סימן מג ישוב לקושית הצל"ח ותירוץ מחודר לשיטת רש"י דס"ל באיסור דרבנן לא אמרינן מוקצה

א) ביצה, (י"ב ע"א) תני תנא קמיה דר' יצחק ב"ר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה, א"ל דא"ל מני ב"ש היא דס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצוי הותרה נמי שנא לצורך, דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהות וכו' ה"נ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצור וכו' עכ"ל הש"ס והקשה הצל"ח לקמן (כ' ע"ב) אמרינן דלמא נו"נ אין שוחטין ביו"ט עבר ושחט מאי, רבא אמר זורק את הדם ע"מ לאכול את הבשר, רבה בר רב הונא אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב, אבל לרבא אין מתירין את הזריקה אם אין בשבילה היתר אכילה, וא"כ תקשה דלרב האי מצי אתיא גם כב"ה, דלב"ה בכה"ג נמי לוקה אע"ג דם'' דאמרינן מתוך וכו' מ"מ הא כתבו התוס' דבעינן צורך קצת ומהו הצורך קצת במקריב עולה, וכתבו התוס' שם בסוף העמוד משום שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וממילא בעולה דליכא היתר אכילה לא הותרה הזריקה ומכש"כ הקטרה, וא"כ אין בעולה כלל ההיתר דמתוך דאין בה הצורך קצת משולחן רבך מלא והו"ל לוקה גם לב"ה ונדחק בזה הרבה ע"ש. אע"פ איסור זריקה אינו אלא שבות ומדאורייתא שרי וא"כ אין ראוי להיות לוקה מה"ת, מ"מ סוף כל סוף לא יזרק וא"כ ליכא גם צורך קצת וממילא הוא לקי וכשיטת הגרע"א בשו"ת (סי' ה') בענין הואיל ואי מיקלעי אורחים אפי' אסור רק מדרבנן כיון סוף כל סוף האורחים לא יאכלו מזה לוקה, ולא כשיטת הש"א דאזיל בתר דין דאורייתא וכמובן לשיטה זו גם הכא לק"מ ע"ש

וי"ל לפ"מ דאמרינן (שבת ד' ע"א) דהדביק פת בתנור בשבת אי מותר לו לרדותה קודם שיבוא לידי סקילה, והקשו שם בתוס' פשיטא דלא ישמע לנו ויעובר בודאי אאיסור רדיה דמרבנן הוא כדי להנצל מסקילה, ותרצו אם נמנע לרדות משום איסור דרבנן נמי פטור מסקילה דאנוס הוא וכמו בערל והזאה ואיזמל דהעמידו דבריהם במקום כרת ופטור נמי מכרת כיון דאנוס הוא: וא"כ לכאורה ה"נ כן הוא כיון דמדאורייתא שייך בה מתוך ואע"ג דהשתא גזרו רבנן שלא יזרק ואין בה אף צורך קצת ולא שייך לומר מתוך, מ"מ מה שאינו זורק הוא אנוס וכמו דפטור אאפיה אע"פ דנגמרה המלאכה כולה מ"מ אי לאו האיסור דרבנן היה רודה וליכא חיוב מלאכה וכיון דאיסור דרבנן מונעו מקרי משום זה אנוס, ה"נ אי לאו האיסור דרבנן היה זורק וליכא חיוב מלאכה ורק האיסור מונטהו מזה וא"כ הוא אנוס ומיפטר ממלקות, ויש לחלק דלא דמי הכא להתם, דבאמת הכא המלאכה נגמרה בשלמות, דשחיטה היא שלא לצורך או"נ אלא דאי לאו האיסור שבות מזריקה יש לו עצה להסיר ממנו החיוב על שיהיה צורך קצת אבל עתה סוף כל סוף לא נתהוה הפטור ונא נזרק הדם א"כ ראוי לו להתחייב מלקות, והרי זה דומה לנזיר. ששתה יין והותרה ע"ז ומ"מ אם שאל על הנזירות נפטר מחיוב מלקות, ואם רצה לאחר שתייתו להתיר ונאנס ולא התיר בודאי לוקה וה"נ כן הוא, משא"כ בהדיה בעינן שתגמר כו' המלאכה במזיד, וכמו לענין חיוב חטאת בעינן תחלתן וסופן שגגה ה"נ לענין חיוב מזיד בעינן שתחלתן וסופן במזיד, וכיון בשעת גמר מלאכה היה אונס הוא מיפטר וידעתי שיש מקום להתעקש ולחלק מנזיר אבל עכ"פ אין התירוץ הזה ברור כל כך

עוד י"ל דהנה התוס' הקשו שם, וא"ת היכי אתי לידי סקילה והא התראת ספק הוא דשמא בשעה שהדביק הפת בתנור היתה דעתו לרדותה קודם שיבוא. לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה, ותירץ ריב"א דכיון שהדביק תוכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו ה"ס הוא דבודאי לא היה בדעתו לרדותה קודם אפיה וכו' ע"ש ובהגהת הגרע"א וא"כ י"ל משו"ה אינו לוקה לב"ה דהא הוי התראת ספק דשמא יזרק הדם דהכא אין שייך לומר דבודאי לא היה בדעתו לזרק דאדרבא דבודאי היתה דעתו לזרק, דאם לא יזרק הלא יפסול הדם בשקיעת החמה אכן באמת ז"א. בשלמא בכהן השוחט עולת נדבה לעצמו שפיר שייך לומר כן, אבל אם הזר שוחט ראוי ללקות דאית לן לאוקמא