דעת מרדכי א קב

ענף ג

עיקר קושית התוספות דביצה (דף כ"ו) הנ"ל אמרתי להעיר בזה דבר מושכל וזהו. איתא בשבת (ק"ז ע"ב) מר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ותלש עובר שבמעיה חייב נ"ט לאו אמר ר"ש האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו הנל מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וכ"ל הש"ס, והרמב"ם (הלכות שבת פי"א) נראה שהוא מפרש סוגיא זו משום נטילת נשמה

עין פמ"ג (או"ח במ"ז סימן שכ"ח סק"א) שחקר בהורג עובר במעי אמו בשבת אי חייב משום נטילת נשמה דאזלינן בתר רוב ולדות שהם בני קיימא ודן כן מסברא דנפשיה ולא זכר כלל שיטת הר"מ הנ"ל שהוא מפורש כן והבן. והרב המגיד כתב שגם דעת הרמב"ן כן הוא, אכן מפירש"י וכן הוא דעת התוספות בע"ז (כ"ו ע"א, בכורות כ"ה) ד"ה דהוי לו דהטעם הוא משום עוקר דבר מגידולו, והנה בהאי עוקר דבר מגידולו, אם כי מפשטות הסוגיא דבכורות (כ"ה) גבי השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש את השער דמסיק שם אליבא דרב דתולש לאו היינו גוזז וההיתר משום כלאחר יד, נראה דהיינו משום תולדה דקוצר, אכן הרמב"ן כתב שם דלאו דוקא הוא דאין תלישה אלא בגידולי קרקע ורק משום גוזז הוא דמחייב וכן הוא בתוספות (ע"ז כ"ו ע"א) דהוא משום גוזז, וטעמא משום דאין קצירה אלא בגידולו קרקע ובחידושי הרשב"א בשבת שם במקומו כתב וז"ל הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו, הקשה הרמב"ן ז"ל דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיים לא מחייבינן תרתי: חדא משום עיקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז וכן הנועל שערו או שפמו וצרפניו דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגידולו אלא בגידולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגידולי קרקע, והכי נמי משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגידולו, ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נטילת נשמה הוא חייב וכו', ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול רבנן דקיסרין אמרי הדין דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו אתה חייב עליו משום קוצר לא אתי בשיטתא דגמ' דילן עכ"ל, אכן המהריט"א בבכורות שם הפליא להשיג על דברי הרמב"ן. דמנלן לעשות פלוגתא בזה בין בבלי לירושלמי, דכל מה שהביא הרמב"ן איכא למימר דאיירי דתולש לאחר מיתה, ובתולש מחיים חייב תרתי משום גוזז ומשום קוצר יעו"ש באריכות והביא ראיה לזה משיטת רש"י בשבת (צ''ה ע"א) בהא דחולב חייב משום מפרק וכתב רש"י שם, ואית דאמרי דהוא תולדה דקוצר, ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטינו כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך לומר אלא לשון תולש עכ"ל רש"י, הרי מתבאר דדוקא משום דלאו מחובר הוא אמרינן דלא חשיב קוצר אבל בדבר המחובר אפשר דש"ס דילן דפליגי אר"א נמי ס"ל כהירושלמי דהמבדיל דבר מחיותו אפילו מבעלי חיים חייב משום קוצר, וי"ל אף לרבנן דפליגי אר"א וס"ל דחולב אינו אלא משום שבות היינו משום דלאו מחובר הוא ולא חשיב קוצר אבל בדבר המחובר אפשר דרבנן נמי מודו דהמבדיל דבר משום חיותו אפילו מבע"ח חשיב קוצר עכ"ל המוהריט"א ויעו"ש באריכות, וא"כ לפי שיטת הירושלמי ולפי מה שכתב הריט"א גם תלמודא דידן לא יחלוק ע"ז, וכן הוא שיטת רש"י בשבת הנ"ל דהמבדיל דבר מבע"ח חייב עליו משום קוצר, והמורם מזה דאף בשוחט עובר במעי אמו מלבד מלאכת השחיטה איכא כאן גם משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום מלאכת קצירה דהא מבדילו מחיותו, וכיון דאיכא כאן משום קצירה הא כבר כתבו התוספות ביצה (ג' ע"א) בשם הירושלמי דמלאכת קצירה לא הותר כלל ביו"ט אפילו מדאורייתא וממעט לה מאך אשר יאכל לכל נפש, ואפילו לשיטת הפוסקים דקצירה אינה אסורה אלא מדרבנן. מכ"מ הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ועי' או"ח (סימן ש"ל סק"ו) במג"א מה שנוגע לדברינו בזה ואין להאריך

ועפ"ז אמרתי להעיר לענין מצות מילה בשבת, דא"כ במילה בשבת מלבד מלאכת חבלה איכא ג"כ מלאכת קצירה בחתיכת הערלה דהא קוצר הוא ומבדיל דבר מחיותו, וביותר לפי מה שכתב הט"ז (או"ח סוף סימן של"ו) וז"ל, ועוד יש לזהר שלא יתלש מן עור שלו בידיו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע, וכתב ע"ז בספר נ"א (כלל כ"א) דכונתו למה שאיתא שם דבקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בו, וראיה זו חלושה ויעו"ש בתוס' (ע"ו) מחלוקת רש"י ותוספות אי בן חורין איתקש לקרקע ובקידושין (ז' ע"א) והביא ראיה יותר ברורה מהא דאיתא בחולין (קל"ט ע"ב) מצא קן בראשו של אדם חייב בשלוח שנאמר והאדמה על ראשו ופירש"י דאדם גופא איקרי אדמה מדלא אבדה את שמה דלא קרוי עפר והשתא נמי על הארץ קרינן בו עכ"ל ע''ש אבל יש להתבונן בזה בסוגיא דשבת (ק"ו) דיליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב ממילה, דלמאי איצטריך קרא דמילה דוחה שבת הא מקלקל הוא וע"כ דמקלקל בחבורה חייב עכת"ד הגמ' וקשה האיך מוכח מכאן דמקלקל בחבורה חייב אימא דצריך קרא משום קצירה ומקלקל בקצירה חייב,, אכן י"ל ע"ז דר"ש לשיטתיה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור עליה מדאורייתא א"כ לענין קצירה הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין לו צורך לערלה הנחתכת וכש"כ הרמב"ן בבכורות (כ"ה) גבי התולש כנף אבל לענין חבלה הוה מלאכה הצריכה לגופה וכש"כ התוספות (שבת ק"ו)

אך אכתי קשה לר' יהודה דס"ל בשבת (ק"ו) דאף מלאכה שאצל"ג חייב ומקלקל בחבורה חייב ושאני מילה דהוי תקון גברא, למאי איצטריך לו למימר דשאני מילה דהוי תקון גברא אפילו נימא דהוי מקלקל, מכ"מ לא נוכל למילף מזה דמקלקל בחבורה חייב, דאימא דהוא משום קוצר ומקלקל בקוצר חייב, ואי נימא משום קצירה הוי מלאכה שאצל"ג הא לר' יהודה מלאכה שאצל"ג חייב אך באמת זה לא קשה כלל דא"כ עכ"פ יהא מוכח אחת משתיהן, אי דמקלקל בחבורה חייב, אי דמקלקל בקצירה חייב ונ"מ לעושה שתי מלאכות חבלה וקצירה בזדון שבת ושגגת מלאכות בדרך קלקול דעכ"פ חייב חטאת אחת, ולכן משני האמת דבמילה ליכא קלקול כלל דהוי תקון גברא ויהיה החיוב במילה משום דמתקן הוא אך בדרך החדוד יש לומר עפ"מ דאיתא בפ' (ר' אליעזר) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא נולד בין השמשות, ולא אנדרוגינוס, ולא נולד כשהוא מהול, וכתבו שם התוספות דלספק אין צריך קרא, כי איצטריך קרא לאנדרוגינוס ולנולד כשהוא מהול אך לרבי יהודה דס"ל דאנדרוגינוס זכר ודאי הוא ומחללים עליו את השבת, א"כ אתי הקרא רק לנולד כשהוא מהול, ור"א הקפר אמר שם דברי הכל מודים דצריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל עליו את השבת א"כ לר"י אתי קרא דערלתו לומר בנולד מהול אין מטיפין ממנו דם ברית בשבת, ובהטפת דם ברית ליכא קצירה רק חבלה וקשה למאי צריך קרא לזה הא הוי מקלקל בחבורה, ולכן הוצרך לשנות דהוי תקון גברא והוא נחמד

ומצאתי בספר בית יעקב על כתובות לבעל נתיבות המשפט שהביא כן בשם השמ"ק וכך הוא הצעת הענין כתובות (ה' ע"ב) תוד"ה מפקד פקיד, כתבו התוס' להוכיח דחובל חייב משום נעילת נשמה, ונטילת נשמה אין הטעם משום החלשה והכחשה שמחליש ונוטל קצת נשמתו, דהרי במילה משמע איכא איסורא דאורייתא מדאמרינן (פר"א) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לו ופריך פשיטא מדחללין שבת עליו ומשני מהו דתימא דם מפקיד פקיד קמ"ל דם חבורי מיחבר ואי חובל הוי משום הכחשה והחלשה הא הוי מלאכה שאצל"ג דאין צריך לחלישת התינוק, והקשה הפנ"י אמאי לא הוכיחו התוס' במילה איכא איסורא דאורייתא מדאיצטריך קרא